http://www.iatraf.co.il/blog.php?u=205705 פורום אטרף - קהילת פורומים מקצועיים בנושאי: הורדות, משחקים, יעוץ מיני, צבא וגיוס, סלולר, אינטרנט, ספורט, מוזיקה, הומור, כלי רכב, תמונות, סדרות, סרטים ועוד! he Sat, 09 May 2026 05:48:31 GMT vBulletin 120 http://www.iatraf.co.il/images/misc/rss.jpg http://www.iatraf.co.il/blog.php?u=205705 http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=274 Thu, 17 Feb 2011 20:30:25 GMT חוט מקשר עובר בין הספר הראשון בתנ"ך ספר בראשית, ובין האחרון - מגילת אסתר. נפתולי הגלות הראשונה, שקדמה למתן תורה, נוגעים בתסבוכת הגלות השניה, גלות בבל. יוסף, הגולה הראשון המקיים בעצמו את גזירת שיעבוד מצרים, מוצא לעצמו את הפדות ומכין רווחה לכל אחיו שעתידים לגלות. ואסתר, עומדת לעמה למצוא לו פדות מגלותו. שתי המעשים האלו הם מעשים טבעיים, מלאי מתח וחרדות, ללא נסים וללא מופתים, אך תוצאותיהם כה בלתי טבעיות, שצירופם יחד בספר אחד הוא בעצם מעשה נסים.
שני המעשים האלו מלמדים אותנו את הכלל הגדול של חוקי ההיסטוריה: כל האירועים המתרחשים בעולם, יש להם תכלית וכוונה. לא רק תחת השראת השכינה במקומה ובמקדשה על ידי נביאים אותות ומופתים , אלא גם בגלות, גם כאשר האדם עומד בודד מול עמים כבירים ומלכי מלכים חושבים אותו לאבק, יד נעלמת מכוונת את כל פרטי המאורעות. אירוע שנראה בלתי חשוב בסצינה הראשונה, יורה בסצינה השניה, אין התרחשות לחינם.
אין ספק כי מחבר מגלת אסתר הרגיש כך ואף כיוון כך את כל סיפור המגילה, בכדי ללמדנו כיצד אותם חוקים פועלים על יוסף ועל אסתר. שני הימיניים - מרדכי ואסתר, יוצרים בניגודיהם הטבעיים את הדמות השלמה של הדוד הגדול יוסף. למרדכי אין את נשיאת החן של יוסף, ולאסתר אין את כח ההתגברות של יוסף, אך שניהם משלימים זה את זו בכדי להחזיר את עטרת ישראל לישנה.
ראשית המעשים היא הטרגדיה: "גנב גנבתי מארץ העברים" - "ותלקח אסתר", וגם מרדכי הוא "איש ימיני אשר הגלה מירושלים". בצד הטרגדיה ישנה נשיאת החן: "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", "והנערה יפת תאר וטובת מראה", יפי התואר והמראה אינו סתם יופי גשמי, הוא ביטוי של חן רוחני החופף את דמותם של בני רחל: "ויתן חנו בעיני שר בית הסהר", "ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו", וכבר אמרו חכמים: אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה. ההשראה הרוחנית של יוסף ושל אסתר היא בסופו של דבר גרעין ההצלה, הבטחון בה' וההישענות עליו מתחלה, מולידים את הישועה בסוף.
זרע הישועה של יוסף נעוץ בתומתו, כאשר עשה חסד עם שר המשקים, ושל מרדכי כאשר הסגיר את בגתן ותרש. "ויקצף פרעה על שני סריסיו" נפגש עם "קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך", קצף של נכרים, משתכך על ידי מפענח הצפונות, יוסף המפענח את שפת החלומות (שהתגשמותן הולכת אחר הפתרון), ומרדכי המפענח את השפה הטרסית ואת חלומותיהם של בגתן ותרש.
לאחר המעשה התמים, עומד היושר של בני רחל למבחן: "ויהי כדברה אל יוסף יום ויום ולא שמע אליה.. ותאמר.. הביא לנו איש עברי.. ולא שמע לשכב.. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם", וכך בדיוק מרדכי: "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם.. כי הגיד להם אשר הוא יהודי.. ולא ישתחוה.. ויבא אל ביתו.. ויספר להם". לפתע פתאום מגלים השונאים כי "הוא יהודי", החימה גוברת והכל מטכסים עצה נגד העברי העיקש המסרב לכרוע לאליל ולעשתורת - המן ואשת פוטיפר.
בצד כל הדרמה והאימה אצל היהודים, המלך העריץ שקוע בתענוגות, "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו", ואחשורוש: "בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו". המלך אינו אלא כלי שרת ביד ההשגחה, אין הוא יודע מה הוא רוצה. הוא מובל באף על ידי רמזים מלמעלה: "ופרעה חולם.. ותפעם רוחו", "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". ובני ישראל נאלצים להמתין בחרדה: "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך.. והזכרתני אל פרעה והוצאני מן הבית הזה", "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך.. וצומו עלי.. שלשת ימים". הרעה נשקפת להם: "פן ארעה ברע אשר ימצא את אבי", "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי".
אסתר אינה יכולה לרוץ לבד את כל הדרך הזו מבלי תמיכתו של מרדכי, בטחונה אינו מוחלט והיא מרגישה "כאשר אבדתי אבדתי". שניהם יחדיו ממלאים את תפקידו של יוסף, אך גם ביוסף מצאו חכמים פגם כזה, ואת הישענותו על שר המשקים ראו כפגם וחוסר בטחון, כמין "כאשר אבדתי אבדתי". בשעת מעשה אומר מרדכי לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", בדרך שאלה, או אולי בדרך שכנוע. ואילו יוסף, אחרי הסוף הטוב אומר לאחיו: "כי למחיה שלחני אלהים אליכם".
הסוף ידוע ומוכר: "ויסר פרעה את טבעתו.. ויתן אותה ע"י יוסף.. וילבש אותו בגדי שש.. וירכב אותו.. ויקראו לפניו.. וישם אותה יוסף לחוק.. על אדמת מצריים.. לפרעה היתה לחומש.. וירכב אתו במרכבת המשנה.. רק הכסא אגדל ממך". וכך בדיוק במרדכי: "ויסר המלך את טבעתו.. ויתנה למרדכי.. בלבוש מלכות.. ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו.. וישם אחשורוש מס על הארץ.. כי מרדכי היהודי משנה למלך".
החלוקה בין מרדכי לאסתר נשמרת גם לאחר הסוף הטוב, אסתר היא אמנם המלכה, והמלך יעשה למענה עד חצי המלכות, אך בדברי הימים אנו קוראים על "פרשת גדולת מרדכי", הוא המשנה למלך ושותף לכל מעשי אחשורוש, גדול ליהודים ודורש טוב לעמו.
אין ספק שכל הלשונות המקבילות האלו בכוונה תחילה נוצרו, מחבר מגילת אסתר אינו מזכיר את שם ה', אבל כל חיבורו מיוסד על תורת ה'. וכמה אופייני הוא המשפט "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?", שדוקא מנגינתו הספקנית מכריחה אותנו להבין. גם אם תשאל "מי יודע", הלא כאשר אנו רואים את המעשה כולו ברור כי "לעת כזאת הגעת למלכות". המגילה בכלל בנויה בשיטה של "אחר הדברים האלה", ביטוי המראה לעיני הקורא, כי גם ללא הסברים, האירועים שהתרחשו "אחר הדברים האלו" קשורים בהם. גם סבת הקצף על הסריסים אינה מוזכרת בשני המקומות - כאומר "לא משנה מה היה התרוץ, הסבה העיקרית היתה - לישועת ישראל". ההשגחה האלוהית מובילה את בני ישראל בגלוי ובסתר עד הסוף הטוב "להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה ושללם לבוז", כיציאת מצרים בה "חיל פרעה" נשמד ובני ישראל "יצאו ברכוש גדול" כשביזת הים בידיהם. ]]> ישראל http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=274 http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=271 Sun, 13 Feb 2011 14:40:48 GMT המוסר המקובל בימינו הוא תובעני מאד, הוא תובע בכל תוקף לדבוק בעיקרון של 'חיה ותן לחיות', המעשה הבלתי מוסרי ביותר הוא הפרעה לאחרים לחיות. כולם מתעבים את האלימות, ועוד יותר את ה'כפיה' את ההטפה לשינוי אורח חייו של האחר, שמן הסתם נובעת מחוסר כבוד וסובלנות. כיצד אדם מסוגל להטיף לי לשנות את ערכי ואת מה שאני מאמין בו? מן הסתם הוא נגוע עוד יותר בהדחקה איומה של כל מיני פשעים וסטיות, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
זה בערך הסגנון ההסברתי של המוסריות המודרנית, במשפטים כאלו הודפים פובליציסטים ולבלרים כל בקורת מוסרית. כל אחד צריך לכבד את ערכי הזולת ואת אורח חייו. מעניין מאד האם אזרחי מדינת ישראל מכבדים את הערך של גילוי עריות ובגידה באימון בן זוג? שאם לא כן מדוע הם מממנים (על ידי קניית עיתון) את הפרסומים של חברות המתווכות בין אנשים המעוניינים לעשות זאת, תמורת בצע כסף? האם הובעה איזו שהיא בקורת על ההצעות המגונות המודפסות בכל עיתון ומשודרות בכל כלי תקשורת?
'זכות הציבור לדעת' הוא אחד מעיקרי האמונה של המוסר המודרני. זכותו של הציבור לדעת כל חטא שנעשה על ידי אדם כל שהוא בצירוף תמונתו, כך שאין לאדם זה שום סיכוי להשתלב בחברה כל שהיא במדינה עד סוף ימיו, כתוצאה מאיזה חטא שביצע, או שהוא רק "חשוד לכאורה", את הכותרת ואת התמונה הכל זוכרים, את האותיות הקטנות, או את ההכחשה שאולי תתפרסם כמה שנים מאוחר יותר בגודל מיקרוסקופי, מי יזכור? על עונש שכזה לא חל חוק התישנות, ואין גם ניכוי שליש, זהו כתם נצחי.
[B][COLOR="red"]כנראה שזכות הציבור לדעת גם מי הושפל בתכנית של מתיחות מבלי ידיעתו שמצלמה נסתרת מול פניו, וזכות הציבור גם כן לקרוא במדורי הרכילות איזה ח"כ אכל בורקס במזנון הכנסת בצורה לא נימוסית. בפרט אם אפשר לפרסם תמונה של סלבריטי כל שהוא מתגרד בגבו, או מועד ונופל על חוף הים, מה טוב ומה נעים. זוהי זכות הצבור לתת לאחרים לחיות לפי ערכיהם. והמדור אף מזמין את כל האזרחים התמימים: "ראית סלב במצב מביך? תפסת תמונה 'על חם', שלח אותה ל'עלוקה' ותזכה בקרדיט". זכות הציבור גם כן לעצב בובות קוף, חרצופים, בדמותם של מפורסמים שונים, לחקות אותם ולהציג אותם כטפשים מטופשים. ליצור תכניות סטירה ולעג מכל הבא ליד, זוהי בודאי 'תרבות', אכן, ארץ נהדרת!
[/COLOR][/B]כיצד מגיעה חברה לשפל מוסרי כזה? על ידי ההמצאה המיוחדת של 'מוסר אישי'. נעים לומר כי אנו נתקלים רבות במעשים מוסריים של בני אדם סביבינו, ומי לא זוכר את נהג המונית או האוטובוס הנחמד שטרח כל כך בשביל להחזיר את התיק הנשכח, ואפילו לא ביקש תמורה? ואת האדון שראה אותך לחוצה כל כך וויתר על התור שלו? כמה פעמים עשו לנו חברים טובות גדולות, אנשים שאיננו מכירים סייעו לנו להחליף גלגל על חשבון זמנם היקר, בני אדם בעלי ממון תורמים סכומי עתק לעמותות שונות, ועוד ועוד.
השאלה הנשאלת כאן היא האם ישנה שיטתיות בכל המעשים האלו? האם אני יכול להיות בטוח שאותו אדון המוותר על התור שלו, יעשה כך גם בפעם הבאה? ברור שלא, שכן בפעם אחרת יכול להיות שיהיה כעוס בעטיה של מריבה עם אשתו, ממהר לבנק העומד להיסגר, או סתם מרוכז בענין אחר. כל הפעולות האלו אינן תוצאה של עיקרון מחייב, של אדם הכפוף לצו מוסרי, אלא להיפך: תוצאה של פרץ רצון טוב, של זרימה עם הצד היפה שבאדם, הענקה הגורמת הנאה בסופו של דבר. אין הכוונה להתייחס למעשים מוסריים כמעשים אגואיסטיים לשם הנאה, שהרי אנו מכירים היטב את האגואיסטים השקועים בהנאתם, הם מעדיפים הנאות גשמיות יותר. בודאי שאנו מעריכים את האדם שנתינה גורמת לו הנאה, והלואי עלינו, אך אין אנו יכולים להתעלם מכך שנתינה זו אינה נובעת מעיקרון מוסרי, שכן עיקרון מוסרי שאינו מחייב אינו ראוי לשם עיקרון מוסרי.
האדם משלה את עצמו שהמעשים החביבים האלו הם המוסר שלו, ומסתפק בכך. לא פלא שאין האדם המערבי מכיר בגבול מסויים שהוא 'לא מוסרי', תמיד כאשר נדבר אתו על מעשה שמוסריותו מוטלת בספק, יזכיר מיד את כל מעשיו הטובים: תמיד אני עוצר לטרמפים, תרמתי כך וכך לקק"ל, אני מתנדב בעמותה פלונית. אך המוסר אינו קופה המחפשת נדבות של סכום מעשים מרגיעים בשבוע או בחודש, המוסר, במדה והוא קיים, הוא עיקרון מחייב, קו אדום, ואת זה לא נמצא בתרבות המערבית.
בהלכה היהודית כל המעשים האלו מעוגנים בקו אדום עליון ותחתון: לעמוד בפני זקן מעל 70 חובה, מתחת 70 הוא מעשה ראוי ונכון, אך אינו חובה. להשיב אבידה שיש בה סימן חובה גמורה ואפילו במחיר טירחה גדולה מאד, אין בה סימן והתייאשו הבעלים - בודאי מתחשב ויפה אך אינו חובה. לא ברור שכל אדם שומר מצוות תמיד עוצר לטרמפים, אך הוא נותן מרווחיו מעשר כספים (10% לצדקה) משום שזה צו ההלכה. תמיד יהיה אפשר לנגח את שומר המצוות על מה שאינו עושה, וברור שתמיד נמצא בכל קבוצה חסרונות, אך את ההלכה שומר המצוות חייב לקיים תמיד ובכל מחיר, בהתאם לדרישה ולתנאים ההלכתיים.
[B][COLOR="red"]המוסר המודרני אף פעם אינו מפריע לאחרים, מכיון שהוא מתפשר, תמיד קל יותר להתחשב. אם אדם היה לוקח את ערכי המוסר באופן אישי, בודאי לא היה כל כך מתפשר, כשם שאדם בעל רגש כל שהוא למדינה בה הוא חי, יתרגז בודאי בראותו את דגלה נשרף בכוונה, או את סמליה נרמסים, כך לו היו לאדם רגשות כנים למוסר היה האדם מתרגז בראותו אחרים מפרים את כללי המוסר, ולא מתחשב ומתפשר באמרו 'מה זה עניני'. איננו יודעים אימתי בדיוק עימות על נושא מוסרי הוא מוצדק, אך ברור שגם אם אינו מוצדק, האדם הנכנס לעימות עבור ערך, מראה בזה שהערך חשוב לו, ועל כך יש להעריכו.
[/COLOR][/B][B][COLOR="red"]ערכים מדומים הנובעים מ'מוסר אישי' הם ענין רגיש וגמיש כנראה, מה היא הסבה שסגנון העיתונות של היום, הוא גס ומכוער, חושפני ומתגרה, הרבה יותר מאשר לפני עשר ועשרים שנה? האמנם 'הועדה המוסרית לבוטות בתקשורת ובקולנוע' הגיעה לתובנה מוסרית חדשה? לא ולא, העיקרון המוסרי התקיף והחד משמעי של 'חיה ותן לחיות' הקובע כי לאף אדם אין זכות להתערב בהכרעות מוסריות אישיות (של לבלר מסויים המכתיב סגנון התנהגות לנוער של מדינה שלמה), מכתיב מצדו זרימה איטית, לכיוון אחד בלבד כמובן. זרימה הגורמת להכרעות מוסריות כבדות משקל להיות ענין שבאפנה ובסגנון. המוסר המודרני הוא ענין של טעם, ואינו עונה לקריטריון הבסיסי של מוסר - מחויבות אישית.[/COLOR][/B] ]]> ישראל http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=271 http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=270 Sun, 13 Feb 2011 14:30:14 GMT [B][CENTER]האדם החושב מול התאולוגיה [/CENTER][/B]
מה טומן בחובו הצירוף השכיח כל כך "אני חושב"? רובנו באמת מאמינים כי הדעות שאנו דוגלים בהם הם תוצאה של חשיבה ובדיקה, ולכן "אני חושב" משמעותו 'בדקתי דרשתי וחקרתי'. בהקשר לעיקרי אמונה, או לדברים ש'צריך לחשוב' אותם, מבחינה לוגית לכאורה אין משמעות לצירופים "אסור לחשוב" או "צריך לחשוב", שהרי האדם חושב מה שהוא חושב, וכי איסור או חיוב יכול לשנות את ההכרה?
מה אומר לנו המשפט השכיח "אני חושב"? אנו רגילים להביע את דעתנו מעל כל במה, אנו רגילים להחזיק את עצמנו כבני אדם חושבים, בודקים וחוקרים; איננו מפריחים מסקנות באויר. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו חושבים. לכן "אני חושב" משמעותו 'חקרתי דרשתי ובדקתי'.
רפרוף קצר בנתוני ההיסטוריה הידועה לנו יגלה כי החשיבה הנראית אובייקטיבית תלויה בעיקר בנטיות לב, באפנה אינטלקטואלית, באקסיומות כל שהן, ובמזג רוחו של האדם ה"חושב".
דומה שאפשר לחלק את העולם המודרני בין כופרים ומאמינים, ריאצ'ארד דוקינס כותב: "נראה לי שראוי לסווג את האמונה כמחלת נפש", (הגן האנוכי עמ' 358), לעומתו כותב ד"ר י. ר. עציון: "הכפירה היא מחלת נפש מסוימת", (עיונים בבעיות באמונה, פרדס חנה תשכ"ה, מבוא); תחומי ההתמחות של דוקינס ושל עציון די דומים (מדעי הטבע ומתמטיקה) אך מסקנותיהם הפוכות. איך נוכל לדעת עם מי מהם הצדק? הרי כל אחד מהם כותב בוודאי את מה ש"הוא חושב".
דוקינס כותב: "אמונה היא מצב נפשי הגורם לאנשים שיסכימו לדבר מה חרף העדרן המוחלט של ראיות התומכות בו. אילו היו ראיות תמך טובות לא היה צורך באמונה כי הראיות היו מאלצות אותנו להסכים לדב רזה בלאו הכי", (הגן האנוכי שם). וזו טעות של ממש אמונה היא החשבת דבר כאמת ללא שום קשר לשאלה אילו ראיות יש לקיומו, אין גם שום הבדל בנושא זה בין אמונה בעניין דתי או מטריאליסטי, האמונה היא הדעה שהאדם מחזיק בה, מה שרגילים לכנות "אני חושב". יש אמנם דתיים רבים המאמינים על אף שאינם יכולים לציין אפי' הוכחה אחת לאמונתם, אך יש הרבה אחרים שמאמינים משום שמצאו ראיות המוכיחות להם את אמונתם. כך הם גם פני הדברים בנוגע למאמינים בכל דעה שהיא בכל עניין.
ראיות אינן מאלצות להאמין במשהו, כפי שחושב דוקינס. יתכן שבתחום המתמטיקה אפשר לחשוב כך, אך בכל תחום אחר הפולמוס יכול להמשך עד אין סוף, האדם הקטן לא יוכל בהכרח להסיק מסקנה ברורה מסיכומם של כל צדדי הפולמוס, (ובדרך כלל גם לא יוכל להגיע לסיכומם של כל צדדי הפולמוס), וכל אדם הוא 'קטן' ביחס לנושאים מסויימים. אם היה דוקינס צודק בהנחתו כי ראיות מאלצות, הרי שכבר לא היינו רואים וויכוחים ופולמוסים בעולמנו.
ההכרעה לעולם אינה יכולה להיות אובייקטיבית, והיא שייכת תמיד לאיבנדבדואל, לבחירתו האישית על מה ראוי לו להסתמך, וההזדהות עם הצד ה'מתאים'.

אני חושב שלאור הדברים שכתבתי, כדאי שנזכור שאין אנו מנהלים דיון תאולוגי מתוך מטרה לשכנע או להכריח דברים בצורה שתגרום לצד השני להסכים על כרחו; מנסיון, זהו דבר שבקושי קורה. הדיונים הפוריים והמיוחדים שאנו מנהלים [URL="http://www.iatraf.co.il/forumdisplay.php?f=954"]בפורום הנחשק[/URL] הם הם המטרה כשלעצמה; השיתוף, הבירור, והליבון של נושאים חשובים כ"כ לאנושות ולהשכלה האישית.
לא נמצא את עצמינו מסופקים אם נראה איי מי שיקבל את דעתינו, אלא אך אם נקבל אנחנו תועלת כל שהיא מתוך וויכוח או התפלמסות עם האחר. נזכור, כי לפעמים התקפה של חולק מבררת לי יותר למה בדיוק אני מתנגד... ]]> ישראל http://www.iatraf.co.il/entry.php?b=270