שאף אחד לא יגיד לכם - לא!
לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב את כל ההסטוריה שלי עם אומנות הפיתוי, לבקשת ההוצאה ההיא לאור שאת שמה לא טרחתי לבדוק עד עכשיו... אפילו שכבר הייתי אצלהם במשרד פעמיים. יש מצב שאפרסם את זה במילא בחינם ולא אהפוך את זה לספר.
זה סוג של "איך פגשתי את אמא ועוד 100 בחורות אחרות". בעצם זה בדיוק כמו "איך פגשתי את אמא" פשוט עם השם שבאמת היה צריך להיות לזה. גם הספר שלי פחות מצחיק ואין שם את בארני.
העלאתי על כתב את כל הסיפורים שלדעתי היו רלוונטיים להתפתחות שלי ולאן שהגעתי. גם אם אני לא אראה את הספר הזה לאף אחד בחיים, זה טוב שכתבתי אותו. לפחות בשביל לקלוט כמה דברים על עצמי.
יש סיבה למה הרמתי את התחת שלי בחזרה לבלוג והחלטתי לכתוב את זה. חוץ מזה שזה אחלה תירוץ לעשות הפסקה מעריכה.
מי שהולך ליישם את מה שאני אגיד בפוסט הזה, הולך להצליח. ב-100%. כמו שהבטחתי לכם שהדרך שלי להתחיל עם ידידה טובה עובדת ב-100%, אם אתה באמת עושה אותה ולא מדלג בין שלבים.
הסיפור הראשון שהיה רלוונטי, הוא מה שקרה לי בגיל 18. זוכרים את ההיא שטסה בסוף לחו"ל? מי שלא מכיר אז זה לא משנה. הסיפור עצמו לא כזה רלוונטי. מה שרלוונטי הוא דבר אחר.
אני רוצה להתמקד דווקא על אותה שניה, רגע לפני שפתחתי את הפה ואמרתי לה "היי". על מה שעבר לי באותו הרגע בתוך הראש.
כאשר הייתי ילד, אמא שלי גידלה אותי כך שהיא אף פעם לא אמרה לי שאני לא יכול לעשות משהו. כמובן שאסור היה להתחצף או לעשות דברים שמפריעים לאחרים (חינוך רוסי, בכל זאת), אבל מעט מאוד פעמים שמעתי את המילה "לא". היא תמיד אמרה לי "כן" על כל דבר הזוי שהחלטתי לעשות או לנסות. שאני אגלה לבד מה עובד ומה לא.
עד שעלינו לישראל, הייתי טרוריסט במלוא מובן המילה. היה לי ביטחון מופרז. כשאני שומע את הסיפורים על איך שהייתי ילד, אני תוהה לעצמי אם הייתי מביא ילד כזה לאימוץ. צריך סבלנות של ברזל כדי להתמודד עם זה בלי לחבר אליי שוקר חשמלי על שלט.
אחרי שעלינו לישראל הפכתי מטרוריסט למשהו רגוע יותר. לאט לאט הסתדרתי והפכתי לילד טוב באזור כיתה ז'.
בכיתה ז'הלכתי לבית ספר שבזמנו היה הכי טוב בארץ והיה ממש קשה להתקבל אליו. הייתי שם בכיתה המדעית (נבחרת ישראל בפיזיקה, במתמטיקה ובמחשבים ישבה בכיתה שלי). כלומר, הייתי חנון במלוא מובן המילה. אפשר להגיד שהטקסט "תביאו לי כאפה" יכול היה לבלוט על המצח שלי אם היו מכוונים אליו פנס אולטרה סגול. או סתם פנס, אם לא הייתי מתקלח אחרי בית ספר.
ועם זאת, מעולם לא נכשלתי בשום דבר שניסיתי לעשות. בין אם זה לימודים, ספורט או להתחבר לאנשים.
הקטע החשוב הוא, שבגלל שהסתדרתי מעולה עם אנשים, בגלל שתמיד היה כיף איתי, בגלל שהיו לי המון חברים ובגלל שמלא אנשים בכללי רצו להיות בסביבה שלי, אני ידעתי (לא חשבתי, אלא ידעתי - ואני מדגיש את זה בכוונה) שכדאי לכל בחורה בעולם לצאת איתי. אני ידעתי בוודאות שאם אני אמצא את עצמי יושב עם איזו נסיכת מונאקו או שחקנית מפורסמת בגילי, אני אסתדר איתה מעולה ואם היא גם תהיה חכמה ותמצא חן בעיניי, אולי אני אצא איתה.
אתם קולטים את החוצפה שלי?
לא מספיק שאני איזה חנווץ שלא יודע להתלבש (באמת, אני ולבוש מתאים היו כמו אורי חזקיה ומסרק), אני גם מעז לשים תנאים לבחורות הכי שוות שיש?
כן. בדיוק כפי ששמעתם. תגידו שהייתי חי בסרט, אבל זה באמת מה שהיה.
רוצים קטע הזוי? אני ממש מתבייש שעשיתי את זה פעם, אבל בגיל 13 החלטתי שאני רוצה למצוא את המייל של תאומות אולסן ולדבר איתן. ידעתי שאם אני רק אמצא אותו, נוכל להפוך לחברים טובים. אולי הן אפילו יבואו לישראל מתישהו ונשב על קפה. יאפ... יש מצב שאני אתחרט ואמחק את הפיסקה הזאת אחר כך, אבל בנתיים היא פה.
טוב זה קרה בגיל 13... התבגרתי בלפחות שנה מאז.
מעולם לא התחלתי עם בחורה כי לא חשבתי שצריך להתחיל עם מישהי שאתה לא מכיר קודם. פה ושם הייתי נדלק על ידידות שלי אבל הרגשתי שלהתחיל איתן ידפוק לנו את הידידות, אז פחדתי לעשות את זה.
בשלב כלשהו, כאשר המחשבות על זה שאני כן צריך לצאת עם מישהו בסוף התחילו להציק לי, אמרתי לעצמי שאני אצא רק עם הבחורה הכי מושלמת בעולם!
חי בסרט? כנראה... אבל... פגשתי מישהי שממבט ראשון גרמה ללב שלי לעצור.
בחורה שעל כל הדעות בתקופה ההיא, היתה מעל ומעבר לרמה שלי.
אתם יודעים מה היתה המחשבה הראשונה שלי כשראיתי אותה?
"אני מקווה שהיא גם אחלה בחורה! בא לי להכיר אותה."
החשש היחיד שהיה לי, זה שהיא תהיה משעממת או בן אדם מעצבן, ואז אני לא ארצה לצאת איתה.
אני לא חשבתי "מה יקרה אם היא לא תרצה אותי?". לא בגלל שהמחשבה קפצה לי לראש והעפתי אותה, אלא בגלל שבכלל לא ידעתי לחשוב מחשבות כאלו.
בכל מקרה, אחרי שהיא מצאה חן בעיניי אני פשוט התחלתי איתה והפכנו לזוג. מי שרוצה לדעת איך עשיתי את זה, יצטרך לקרוא עד הסוף.
אני זוכר איך היינו הולכים ברחוב, ואנשים היו אומרים לי: "תלמד אותי את מה שאתה עושה." או "תשמור עליה" או ערסים - "בכמה אתה מוכר אותה?"
אני זוכר שפעם אחרי שכבר נפרדנו והלכנו רק כידידים, התחלתי להתמקח עם ערס והבאתי אותו ל-1,000,000 דולר. רק שהשמוק נסע בפיאט 1995. איזה מליון דולר?!
מה שמצחיק הוא שמאז יצאתי עם בחורות שנראות לא פחות טוב ממנה (אפילו שאין הרבה כאלו), ולא קיבלתי כאלו תגובות. לא קיבלתי מבטים הזויים כמו אז. הסיבה לזה היא פשוטה: אני לא נראיתי כמו מישהו ברמה שלה.
אם להסתכל על התמונות שלנו מאז, רק לפי התמונות אפשר לחשוב שאני איזה ידיד הומו שלה, ולא מישהו שהיא יוצאת איתו. עם זאת, הבחורה היתה מאוהבת בי ממש. היא בכתה כשנפרדנו. אני הייתי זה שהוביל את הקשר והיה דומיננטי. אני גם זה שנפרד ממנה בסוף.
אפילו שמהצד נראיתי כמו ילד שיש לו יותר מדי מזל, בראש שלי המצב היה אחר לגמרי. בראש שלי לשנינו היה מזל.
אפילו חברות שלה שבסופו של דבר הפכו לידידות שלי, אמרו לי שהיה להן מוזר לראות אותה יוצאת איתי, כי האקסים שלה היו "קשוחים וגבריים כאלה". לא הייתי לא קשוח ולא ממש "גברי" במובן של גיל 18. לא נראיתי מאיים בכלל (אלא אם זאת היתה אחותי בת ה-11, או נמלה על הקיר) ולא היה לי אומץ ללכת מכות מלבד מקרים ממש בודדים.
רק שזה לא הפריע לי. כששמעתי אנשים שאמרו שזה היה להם מוזר שאני יוצא איתה, לא התייחסתי לזה בשום צורה. זה לא החמיא ולא הטריד אותי. זה פשוט היה קיים, וזהו.
עברו 4 שנים, ובגיל 22 פגשתי בחורה באותה הרמה בדיוק. היום אפילו הייתי נותן יתרון רב לבחורה השניה, כי אופקיי התרחבו ויותר דברים נוספו לרשימה של מה צריך להיות בבחורה שווה.
השיחה הראשונה שלי איתה, היתה אולי השיחה הראשונה הכי טובה שהיתה לי עד אז בחיים. היא היתה שילוב של דוגמנית עם המון כשרונות + גאון עם ידע כללי מטורף (האקסית שלי לפניה היתה מצטיינת דקאן בטכניון, אז כשאני אומר גאון אני מתכוון לזה).
מכירים את הרגע הזה, שאתם קולטים את הבן אדם? יש סוג של תחושת קליק פנימית כזאת. באותו הרגע, אמרתי לעצמי: "וואי, בא לי שהיא תהיה ידידה שלי לתמיד!"
אם באותו הרגע מישהו היה שואל אותי אם אני רוצה להיות חבר שלה, הייתי אומר לו: "בטח שכן!!!"
אז למה פסלתי את זה מלכתחילה?
כאן אני עוצר את הסיפור.
כאשר כתבתי את הרגע הזה בספר, וזאת לא הפעם הראשונה שכתבתי אותו איפשהו, שאלתי את עצמי שאלה שלא הטרידה אותי בכלל קודם: למה? למה חשבתי שאני לא מספיק טוב בשבילה? למה בגיל 18, כאשר הייתי הרבה פחות מנוסה והרבה פחות "שווה" (על פי הערכה גסה של מה המילה שווה אומרת), לא חשבתי שאני לא מספיק טוב אפילו בשביל הבחורה הכי שווה בעולם, ופתאום בגיל 22 השתפנתי?
התחלתי לנתח את עצמי וחשבתי שאולי זה קורה בגלל שזמן קצר לפני זה נפגעתי ממשהו. אולי יש בזה חלק שהוא נכון, אבל להגיד שזה בגלל שמישהי פגעה בי לא יהיה מדוייק. זה קצת מעבר לזה. כשבחורה כלשהי פוגעת בך, בתכלס, זה לא משהו שתלוי בך. הרי זה לא שלפני זה חייתי על פלנטה אחרת. גם לפני זה ידעתי שאנשים עושים שטויות שהם לא מתכוונים אליהם וזה טבעי. זה לא קשור אליי. אני בוחר להפגע. ידעתי את זה מצויין עוד בגיל 14.
אז מה זה כן היה?
עד גיל 18, לא היה שום דבר שניסיתי באמת ולא הצלחתי בו. שום דבר.
בכיתה ט' החלטתי שאני רוצה להיות טוב בכדורסל, התחלתי לשחק ובכיתה יא' הייתי בנבחרת הבית ספר. החלטתי שאני רוצה להיות הכי טוב בבית ספר בספורט ובבגרות הפסדתי רק נקודה אחת למקום הראשון (ואם זה היה קורה חודש אחרי, כבר הייתי עובר אותו). החלטתי שאני רוצה להיות טוב יותר בפיזיקה, ועברתי את השלב הראשון באולימפיאדה (לא הלכתי לשני, סתם רציתי לנפנף בזה למורה שלי לפיזיקה).
ככה היה עם כל דבר שהייתי עושה. בכיתה יא' צבעתי בחודש 250 חיילי פלסטיק קטנים עד לרמת דיוק של כפתורים (מה שהיום אפשר למכור ב 2,500 דולר באיביי) רק כדי לצלם סרט סטופ מושן שלקח לי כמה חודשים לעשות.
עד שלא סיימתי את זה, לא נרגעתי.
זה החינוך של אמא: אתה יכול לעשות הכל. רק תעשה, ואל תצפה שזה יגיע אליך לבד.
מה שקרה בין גיל 18 לגיל 22, הוא החיים. הבנתי שלא הכל תלוי בי ולא הכל יצליח לי רק בגלל שאני רוצה. אני חושב שהדבר שהשאיר עליי הכי הרבה טראומה היה דווקא הסיפור שלי עם הצבא.
החלום שלי היה ללכת ליחידה מובחרת. הייתי אובססיבי וטוטאלי לגבי זה, עד שלא הייתי מוכן לשמוע שום דבר אחר. אני אמרתי את המשפט הבא באוזני ההורים שלי פעם: "באמת לא איכפת לי למות בעד המדינה."
זה היה משפט ממש ממש ממש מטומטם להגיד להורים. אני אמרתי טונה של דברים מפגרים בחיים שלי, אבל אם תשאלו אותי מה היה הדבר הכי מפגר, זה היה זה. לא בגלל שהמשפט הזה לא היה נכון (לצערי הוא כן), אלא בגלל הפורום שבו בחרתי להגיד את זה.
כולם ניסו לשכנע אותי לא ללכת ליחידה מובחרת. כולל החברה שלי שסיפרתי לכם עליה כאן. לא הקשבתי לאף אחד. היא היתה אז בחו"ל אז אמרתי לה: "מישהו צריך לשמור על המדינה עד שתחזרי, לא?"
היא אמרה שהיא פוחדת שיקרה לי משהו, ודווקא אז היה לי מספיק שכל לא להגיד שאני מוכן למות בעד המדינה. אמרתי לה שלא תדאג והכל יהיה בסדר.
"זה לא באמת מסוכן כמו שזה נשמע. רוב הזמן אני אהיה בבסיס ואצא למבצע פעם ב... גם דואגים לנו שם ממש ומאמנים אותנו כדי שלא יקרה לנו כלום. ב-10 השנים האחרונות לא נהרג אף חייל מיחידה מובחרת"
זה היה שקר כל כך גס... אבל ידעתי שהיא לא תטרח לבדוק אז. היא לא קראה חדשות מישראל והיא היתה אז בחו"ל. סביר להניח שהיא לא היתה מגלה שזה שקר ממקום אחר.
מה שקרה הוא שסבתא שלי פשוט סיפרה לי שלאמא שלי היה פעם דיכאון, והיא עדיין לוקחת תרופות בכל פעם כאשר משהו רע קורה. היא אמרה שאם אני אלך ליחידה קרבית זה יכול להיות מאוד מסוכן בשבילה. היא כבר דיברה על זה עם פסיכולוג. סבתא סיפרה לי את זה עם דמעות בעיניים, ולראשונה בחיים הבנתי שאני חייב לבחור בין שני דברים שנורא חשובים לי.
אני פשוט לא יכול לעשות מה שאני רוצה. לראשונה, שמעתי "לא" מחריש אוזניים.
ברור לכם שבחרתי באמא.
זה לא שבעבר לא נכשלתי במשהו (מבחנים למשל). פשוט אז ידעתי שאני יכול להאשים את עצמי ואם אני אלמד אז אני לא אכשל יותר. הפעם לא היתה לי ברירה אלא לוותר על משהו. בעצם... היתה. פשוט אז לא ידעתי את זה.
זה הוביל לזה שהלכתי ל-יג-יד כי לא רציתי להתגייס ליחידה אחרת, וידידה טובה שלי הגיעה למצב של דמעות בזמן שניסתה להסביר לי שאני פשוט מדחיק את חוסר הרצון שלי להתגייס, ואני לא באמת רוצה ללכת עוד שנתיים למכללה מטומטמת. למרות הדמעות שלה, היא לא הצליחה להחדיר לי הגיון לראש ולא הצליחה להצביע לי על ההדחקה שלי.
האמת שאפילו צעקתי עליה אז. יצאתי ממש שמוק בויכוח ההוא. במקום לצעוק עליה הייתי צריך להודות לה.
אני לא השתניתי לגמרי בגלל הקטע עם הצבא. זה לא הפך אותי לבן אדם אחר. רק קצת. הבעיה היא שהשינוי הזה החל לגדול ולגדול עם השנים. כאשר הלכתי לאוניברסיטה ללמוד קולנוע, המשפט הראשון שאמרתי באחת ההפסקות שלנו, היה: "אני מתכנן להגיע להוליווד"
כולם צחקו אז ואמרו: "כן, גם אנחנו" (בציניות כזאת)
אז שאלתי אותם: "למה אתם מזלזלים בעצמכם? למה לדעתכם לא תגיעו?"
הם ענו: "כי אנחנו ריאליים."
שאלתי: "מה לא ריאלי בזה?"
הם לא ענו.
סתם שתבינו: שנה לאחר מכן ישבתי ליד האוניברסיטה ודיברתי עם מפיק אמריקאי על תסריט שכתבתי. דחיתי אותו אז מסיבות שלא רלוונטיות לסיפור (תכלס כי אני אהבל, אבל נעזוב את זה), אבל תבינו דבר אחד: אם אתם הולכים על זה, קיים סיכוי שתצליחו. אם לא, אתם בטוח לא תצליחו. בלי ה"נאיביות" הזאת, לא פורד, לא אדיסון, לא סטיב ג'ובס ולא אף אחד אחר לא היה מצליח. אתה אף פעם לא פוגש הצלחה בטעות. אתה שם לעצמך מטרה ומנסה להגיע אליה.
בני אדם טסו לירח. היה רגע מסויים שמישהו אמר: "בוא נטוס לירח". מישהו היה מטורף מספיק כדי להציע רעיון שעלה 24 מיליארד דולר ומיליארד בעיות טכניות שהיה צריך לפתור, ואנשים האמינו מספיק כדי לגרום לזה לקרות.
כאשר ישבתי אז עם אותה הבחורה, בגיל 22, זה היה אחרי שכמה דברים בחיים שלי לא הצליחו. אחרי שכל הכמות האדירה של האנשים שאמרו לי בדרך זו או אחרת שאני לא יכול משהו (רובם אגב לא בכוונה), התחילו להשפיע עליי. אולי קצת. ממש בקטנה. אבל זה השפיע עליי.
דווקא אז אני זוכר שמישהו אמר לי: "אתה יכול לעשות הכל", ולראשונה אני הטלתי ספק במשפט הזה.
במשך שנים על גבי שנים, במהלך הבית ספר וגם אחר כך, היו המון אנשים שניסו להוריד אותי. חלקם בגלל שהצלחתי, חלקם כי פחדו שאני אצליח איפה שהם נכשלו וחלקם סתם כי הם שמוקים. רבים אמרו לי: "זה לטובתך, כדי לעזור לך לראות".
אני מפציר בכם: בפעם הבאה כשמישהו יגיד לכם שאתם לא יכולים משהו ויגיד - "זה לטובתך", תדפקו לו כיסא באף ותגידו: "זה היה לטובתך, עכשיו אתה יכול לעשות ניתוח פלסטי על חשבון ביטוח לאומי. תהיה חתיך יותר."
המילים הללו לא השפיעו עליי בילדות. היתה לי הוכחה חותכת לכך שאני כן יכול הכל! לפחות כל מה שחשוב לי. מה שאני לא יכול, אני יכול ללמוד איך לעשות.
הפעם הראשונה שהושפעתי מזה, לפי מיטב זכרותי, היה דווקא אחרי הסיפור עם הצבא. שנתיים לאחר מכן, כאשר יצאתי מהצבא, המון חברים שלי פשוט התאכזבו ממני. מעולם לא אכזבתי מישהו עד אז (חוץ מההורים הרוסים, שציפו שאני אקבל 100 בכל מקצוע תמיד). אני לא מדבר על אכזבות קטנות ברמה של לעשות משהו ילדותי או לעשות מעשה קונדס. אני מדבר על ממש לראות עצב בעיניו של בן אדם שמסתכל עליך.
לקח לי שנים לספר לאנשים על אמא שלי. רק ברגע שהמצב הזה נעלם אני הרגשתי בנוח לספר. לפני זה ידעו אולי 2-3 חברים שלי.
אז ישבתי שם, בגיל 22, עם בחורה שהחלטתי שהיא לא ברמה שלי. למה? כי יש דברים שאני לא יכול. כי זה נראה לי טוב מדי פתאום.
בפועל, אותה הבחורה נפגשה איתי מפני שהיא חשבה בדיוק ההיפך. לא הייתי מספר לכם את הסיפור הזה וכנראה שהייתי שוכח אותו בכלל, אם אותה הבחורה לא היתה מנשקת אותי בעצמה בסוף הפגישה.
עברו שנים עד שהחזרתי לעצמי את כל הביטחון. אגב, אותה הבחורה היתה חלק מזה גם בהמשך. לא כבת זוג אלא כידידה.
להגיד לכם שהיום אני חושב שאני מספיק טוב כדי שאם אני אפגוש את נסיכת ספרד או מונאקו (שבמקרה תהיה כוסית וממש חכמה), ואני אדע בוודאות שאני יכול להיות בן הזוג שלה, אני לא בטוח שאני יכול.
כי זה תלוי רק בה. היא צריכה להיות שווה את זה
סתם... כרגע אני בזוגיות וכשאני בקשר אז אני בקשר. לא נחשוב על כל שאר הדברים. כמו שאמרתי, אני טוטאלי בדברים האלה.
אז איך עשיתי את זה בגיל 18, מלבד זה שידעתי שאני שווה?
בוא נפרט קצת:
מה זה בכלל לדעת שאתה בן אדם שווה? המון גברים אומרים שהם שווים והם באמת חושבים שמגיע להם כל העולם, אבל משום מה הם לא מתנהגים באותה כמות ביטחון. אחת הסיבות לזה היא שביטחון צריך להיות בנוי על משהו. זה לא מספיק לחשוב את זה ורק להגיד את זה לעצמך - שזה אחלה התחלה. אתה צריך לדעת את זה. לדעת זה בדיוק כמו לחשוב בתכלס, הרי זה סובייקטיבי.
אז אני אתן לכם מטאפורה שתבינו: כמו שהרב עובדיה יוסף יודע שיש אלוהים, ופרופסור בטכניון יודע שאין. שניהם יודעים משהו שהוא לחלוטין מנוגד, אבל שניהם בטוחים בזה עד לרמה כזאת, שזה מעבר לחשיבה נטו. זאת המציאות שלהם.
אתם יודעים על מה היה בנוי הביטחון שלי? על זה שאני בן אדם טוב.
יש לי מלא תכונות שבעיניי הן טובות, אבל יש לי תכונה אחת שהיא הכי חשובה לי. להגיד לי שאני בן אדם טוב, זאת בערך המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לי.
בגיל 18, רגע לפני שניגשתי אל האקסית שלי (קוראים לה סנדרה, אין לי כוח להמשיך לכתוב "אקסית" כל הזמן), אני ידעתי בוודאות שבאמת כדאי לה לצאת איתי. יכולתי בלב שלם לצאת מתוך הגוף של עצמי, להיכנס לגוף של אדם אחר, ולהגיד לה על עצמי מהצד: "תקשיבי, כדאי לך לצאת איתו. הוא מצחיק, הוא מעניין, הוא יעשה ככה שלא יהיה לך משעמם, הוא בחיים לא יפגע בך ויהיה לך כיף איתו" - "ויש לו זין ענק" (אז אפשר גם לשקר קצת...).
זה לא תמיד היה ככה אחרי גיל 22. היו תקופות ששנאתי את עצמי. זה לא משנה כרגע אם בצדק או לא, מה שמשנה הוא ששנאתי את עצמי ולכן בתקופות הללו ניסיתי להימנע מקשרים רציניים. ממבט אובייקטיבי כרגע, אני שנאתי את עצמי לחלוטין לא בצדק. רק שזה לא משנה את העובדה שלא הייתי ממליץ על עצמי אז.
בגיל 18, אני ידעתי שאני מסתדר עם כולם. ידעתי שמעניין לדבר איתי. ידעתי שכולם מסתדרים איתי ותמיד כיף איתי. יכולתי לבסס את העמדה שלי שאני בן אדם שווה על עובדות. יכולתי לבחון את עצמי על אמת. בכל זאת, למדתי פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה ו-15 יחידות מחשבים. יש לי מוח הגיוני! אני חייב עובדות!
מצד שני גם לחשוב שאתה "תמצא" משהו מושלם זה לא חכם, כי בונים את זה.
אז מה אני ממליץ לאנשים לעשות? אגב, זה לא משנה אם זה בחור או בחורה.
1) לקחת דף ועט ולכתוב: למה אני שווה?
לקחת את כל התכונות הטובות שלכם ולהעלות את זה על כתב כדי שזה יהיה מול העיניים שלכם.
אגב, לא לכתוב רק תכונות של "למה כדאי לצאת איתי?", כמו: אני נאמן, אני משקיע, אני נותן אהבה וכו'...
כולם נאמנים, משקיעים ונותנים אהבה כאשר הם יוצאים עם מישהי שהם רוצים. זה לא הופך אף אחד למיוחד. בלי זה כמובן אי אפשר, אבל זה לא מספיק.
יש אנשים שאומרים לי: "אבל אין לי שום דבר שווה. אני עדיין יכול להצליח?"
השאלה היא: מה אתה מגדיר כהצלחה?
אם אתה רוצה להיות זה שכל הבחורות ייפלו לרגליו, ואין לך שום דבר להציע, אז לא. זה לא יקרה.
אם אתה רוצה רק מישהי אחת או להצליח פעם ב... אז כן. סביר להניח שעם מישהי חסרת ביטחון.
לכן יש את תרגיל מספר 2:
2) לקחת דף ועט ולכתוב מי זה הגבר המושלם. כל מה שצריך להיות בגבר כזה.
אחרי שכתבת את זה, מגיע השלב הכי קשה:
אתה בוחר את התכונות שיש לגבר המושלם ואין לך, ואתה מתחיל לעבוד על עצמך!
תתחיל לאט לאט להשלים את הפערים. עד שתגיע לאן שאתה רוצה. רק על המאמץ שאתה תעבור, אתה תהיה שווה יותר וחזק יותר. בחורות יימשכו אליך הרבה יותר.
3) לכתוב אילו תכונות צריכות להיות בבחורה שאתה רוצה.
בחורה צריכה לדעת שבחרת אותה לא כי אתה נואש. אתה לא תרצה לצאת עם מישהי משעממת שאין על מה לדבר איתה או עם מישהי שכל הזמן נמצאת בדיכאון, בוכה ואין פרספקטיבה שהיא תצא מזה כי היא פשוט כזאת מטבעה.
לכולם צריכים להיות סטנדרטים. אם תתחיל עם כל אחת רק על בסיס מראה, יהיה לך קשה יותר להצליח.
זה נשמע קצת מצחיק שאתה צריך לפסול 95% מהנשים בעולם כדי באמת להיות כל יום עם מישהי אחרת, אבל זה נכון. ככל שאתה יותר דייקן לגבי מה אתה רוצה, ככה תצליח יותר (כמובן לא להגזים). בחורות אוהבות גבר שיודע מה הוא רוצה בכללי.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Senia Waldberg
