בתכלס קורה שמזמינים אותי הרבה "חברים" ללימודים לכל מיני מסיבות יומולדת וכאלה, וזה לא סוד שהרבה עתודאים הם לוזרים בתחום הבנות, מה לעשות, וזה שהם בעתודה זה לא תורם להם. מי שמגיע לעתודה בלי שיש לו ידידות מהעבר (מהתיכון וכו'), יישאר בתול עד שיסיים ת'תואר הראשון של העתודאי, כמעט בהתחייבות..
בקיצור הרבה מאותם אנשים מזמינים אותי ו וואלה אני תמיד בא בגישה של "בטח" "אני לא מפספס את זה בחיים" כדי לא לצאת מעפן כי הייתה לי תקופה בחטיבה מתי שהייתי דוחה הרבה הצעות ליציאות והפסדתי הרבה דברים ושם נפל לי האסימון למה להגיד "לא" ליציאה, מה יכול להיות רע? עדיף מלשבת בבית, לא?
הקטע שגיליתי שלא.. אותם חברים ללימודים נמצאים רק בחברת בנים ומזמינים אותי ל"מסיבות" בנים שלהם. לחגוג 19 או לחגוג 20 "בסטייל" שזה אומר לשבת / לצאת ולהשתכר ולאכול איפשהו ולדבר על כוס דמיוני.
נשבר הזין כמה אפשר, וואלה סבבה שאני חי בגישה של "כל יום לצאת" אבל אני מעדיף לצאת את הפעם- פעמיים בשבוע עם האנשים הנורמליים והבנות שאני מכיר ומדבר, ולא 5 פעמים בשבוע ש3 מתוכם זה עם חבורת בנים חצי בתולים.
מצד אחד אותם אנשים לא חברים קרובים, לא חברים "אחים", לא כלום, כן אפשר להגיד שהם חברים בקטע של פה ושם תופסים שיחה על משהו, פה ושם גם מדברים על לימודים, אבל לא יותר מזה, אין דיבור איתם כמעט בווצאפ ובפייסבוק.. לא עוקב אחריהם באינסטגרם ולא כלום.
מצד שני, מה באמת עדיף להשאר בבית ולא לצאת רק עם בנים? מה רע לי לצאת לשתות קצת לאכול עם אנשים..? וגם יש לי משהו בתוכי כזה שקשה לי להגיד "לא" מתי ששואלים אותי אם בא לי לצאת, כי זה מחזיר אותי לחטיבה אז כשהייתי ממציא תירוצים למה לא לצאת, והייתי טמבל והפסדתי קצת חוויות, ולא בא לי לחזור להיות אותו ילד כבד, אני רוצה להמשיך את האופי שהיה לי בתיכון שהייתי אומר כן לכל יציאה ולא מרגיש כבד.
מה אתם אומרים?




ציטוט ההודעה



