כמה סיפורים קטנים, מוכרים, יפים ובעלי מוסר השכל :)
לפני עשרים שנה נהגתי מונית לפרנסתי.
כשהגעתי בשעה 2:30 לפנות בוקר לכתובת שנמסרה לי, הבניין כולו היה חשוך למעט אור חיוור שבקע מדירה בקומת הקרקע. בנסיבות כאלו, נהגים רבים היו מפעילים את הצופר פעם או פעמיים, ממתינים כדקה ואז מסתלקים מן המקום. אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגעעעע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי. נשמעה גרירה של חפץ כבד על הרצפה, ולאחר הפוגה קלה נפתחה הדלת. אשה קטנה, בערך בשנות ה-80 לחייה, עמדה מולי בפתח. היא היתה לבושה בחליפה מהודרת ובכובע מפואר מקובע לראש בסיכה נוצצת, כמו כשגברת בשנת 1940 היתה מתגנדרת לכבוד יציאה לקולנוע.. לצידה, על הרצפה, עמדה מזוודת פלסטיק. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. הרהיטים היו מכוסים כולם
ביריעות בד. לא היה כל שעון על הקיר, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון. באחת הפינות עמד ארגז גדול מלא בתמונות ובכלי זכוכית.
"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית?" שאלה האשה . הרמתי את המזוודה, והושטתי לה את זרועי השניה כדי לעזור לה. כשהגענו אל המונית היא מסרה לי את הכתובת אליה היא רוצה להגיע והודתה לי מאד על כמה אני אדיב ונעים. "אה, שטויות.." אמרתי לה, "זו הדרך בה אני נוהג עם כל לקוחותיי מנסה שכולם יהיו מרוצים.." ואז היא פנתה אלי וביקשה: "האם תהיה מוכן לנסוע לכתובת שנתתי לך דרך מרכז העיר?" אני קצת התפלאתי ואמרתי לה: "זו לא הדרך הקצרה ביותר, את יודעת. " והיא ענתה לי "לא
נורא, לא אכפת לי לשלם את המחיר. אני לא ממהרת לשום מקום. אני בדרך למעון לחולים סופניים ." הצצתי בה דרך המראה, עיניה נצצו כשדיברה. "אין לי כל קרובי משפחה בחיים. הרופאים אומרים שלא נותר לי עוד הרבה לחיות". דבריה מאד נגעו ללבי. שלחתי את ידי אל המונה וכיביתי אותו. "בואי, תגידי לי, באיזו דרך היית רוצה שאסע?"
במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבנין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת מעלית. אחר כך נסענו דרך השכונה בה היא ובעלה קנו את ביתם הראשון וגרו בה בשנים הראשונות לנישואיהם. אחר כך היא ביקשה ממני לעצור ליד מחסן רהיטים, שפעם בעבר הרחוק היה אולם ריקודים בו היא נהגה לצאת לרקוד בסופי שבוע. לפעמים היתה מבקשת ממני להאט או לעצור ליד בנין זה או אחר, והיתה יושבת שקטה, נועצת מבט בחשיכה. כאשר הסתמנו קרני הזריחה הראשונות היא אמרה: "עייפתי. עכשיו בוא ניסע לכתובת שנתתי לך." נסענו לשם בדממה, עד שהגענו. היה זה בניין
נמוך, כמו מעון לזקנים, עם שביל שנכנס עד לפתח בניין הקבלה. שני אחים יצאו לקראתנו, וקיבלו את פנינו. נראה היה שהם המתינו לנו. פתחתי את תא המטען והוצאתי את מזוודתה. האשה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים. "כמה כסף אני חייבת לך?" שאלה אותי, כשהיא מחטטת בתוך תיק היד שלה. "שום דבר" עניתי. "מה פתאום! זו הפרנסה שלך" היא מחתה. "יהיו נוסעים אחרים שמהם אתפרנס" עניתי לה. כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי חזק. " נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת.. תודה לך.." היא אמרה. לחצתי את ידה, ונפניתי לעבר המונית. מאחוריי – נסגרה הדלת. הקול שנשמע היה קול לא רק של סגירת דלת, אלא של סגירת חיים.
לא יכולתי לעבוד עוד באותה משמרת... סתם שוטטתי ברחובות ללא מטרה. לא הצלחתי להוציא את הגברת הזקנה מראשי. מה היה קורה לו היו שולחים אליה מהתחנה נהג עצבני וחסר סבלנות? מה היה קורה לו הייתי אני נותן ציפצוף אחד קצר ואחר כך מסתלק מן המקום?
במחשבה לאחור, אני חושב שבכל ימי חיי לא עשיתי מעשה טוב או חשוב יותר מן החסד האחרון הזה שעשיתי עם הגברת. מקובל עלינו לחשוב שכל חיינו סובבים סביב הרגעים הגדולים שלנו. אבל הרגעים הגדולים באמת תופסים אותך לפעמים במצבים הכי לא צפויים..
ויש אנשים שאף פעם לא יזכרו מה אמרת להם או איך אמרת את זה, אבל הם אף פעם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש
----------------------------------------------------------------
הלכתי למסיבה- אימא,
ודבריך נגנו כל הזמן באזני
אז לא שתיתי- אימא,
והרגשתי גאה מאוד בעצמי.
"אל תשתה- בן" תמיד אומרת אימא,
"חזור הביתה בשלום",
אז למרות שאחרים הציעו לי, אימא,
שתיתי קולה במקום.
אני יודע שתמיד צדקת אימא
ושעשיתי את הדבר הנכון.
עכשיו המסיבה נגמרה, אימא,
ואני יודע שאגיע הביתה בשלום.
אני נכנס למכונית- אימא,
ומתחיל לנסוע בזהירות,
וזאת רק בזכות הדרך שחינכת אותי - אימא,
האהבה והאחריות.
אני מתחיל לנסוע- אימא,
בזהירות, בדיוק כמו שביקשת,
אך המכונית ממול- אימא,
לא מבחינה בי ופוגעת בי חזק.
אני שוכב כאן מצידי הדרך- אימא,
ושומע את דברי השוטר.
הנהג שממול שתה- אימא
ואני הוא שצריך לוותר.
אני שוכב כאן גוסס,
אימא הלוואי שתגיעי מהר.
איך זה קורה דווקא לי- אימא
ולא לנהג האחר?
יש הרבה דם מסביבי - אימא,
אני חושב שרובו שלי.
אני שומע את החובש - אימא,
שלא נותר לעשות הרבה בשבילי.
רציתי רק להגיד לך- אימא,
לא שתיתי. אני לך נשבע!
אלו היו האחרים- אימא
אלו שהיו במסיבה.
הנהג כנראה גם היה שם - אימא ,
בדיוק איפה שהייתי אני.
ההבדל הוא שהוא שתה ועוד חי- אימא
ואני איפה שהנני.
מדוע אנשים שותים- אימא
זה יכול להרוס את כל החיים.
אני מרגיש כאבים חזקים עכשיו- אימא,
חדים ודוקרים כמו סכין.
הנהג שפגע בי- אימא,
מסתובב סביבי, מביט ומהסס
אני חושב שזה לא פייר- אימא,
הוא שתה ואני פה גוסס.
אל תדאגי לי- אימא,
אמרי זאת לאחי ואבי וכל משפחתי.
גם כשאגיע למעלה- אימא,
אני יודע שתמיד תהיו שם איתי.
מישהו היה צריך להגיד לו- אימא,
שלשתות ולנהוג זה לא כדאי.
אם רק היו אומרים לו זאת - אימא
הייתי עדיין חי.
נשמת אפי מתקצרת- אימא,
עכשיו אני מתחיל לפחד.
אל תבכי עלי- אימא,
גם ככה קשה להיפרד.
יש לי שאלה אחרונה - אימא,
לפני שאעצום את עיני.
אני לא שתיתי ונהגתי - אימא,
אז למה איבדתי את חיי????
--------------------------------------------------
יום אחד, ילד עני שנהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר, גילה כי חסר לו רק מטבע אחד קטן של 10 אגורות, והוא היה רעב.
הוא החליט לבקש ארוחה בבית הבא, אולם דעתו נתבלבלה עליו כאשר אישה צעירה ונאה פתחה את הדלת.
במקום לבקש ארוחה הוא ביקש לשתות מים. היא חשבה לעצמה שהוא נראה רעב,
ולכן הביאה לו כוס חלב גדולה. הוא שתה באיטיות ואז שאל: "כמה אני חייב
לך?"
היא ענתה: "אתה לא חייב לי דבר. אמא למדה אותנו שלא לקבל תשלום תמורת
חסד."
הוא ענה: "אם כך, אני מודה לך מעומק לבי."
כאשר הווארד קלי עזב את הבית, לא רק שהוא חש חזק יותר מבחינה פיסית, אלא
גם אמונתו באלוהים ובאדם התחזקה.
שנים רבות לאחר מכן, אותה אישה צעירה חלתה באופן אנוש. הרופאים המקומיים
היו מתוסכלים. לבסוף, הם שלחו אותה לעיר הגדולה, שם ביקשו ממומחים לחוות
דעה על מחלתה הנדירה.
ד"ר הווארד קלי נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר היא הגיעה, אור
משונה נדלק בעיניו. הוא קם מייד והלך אל חדרה בבית החולים.
הוא הלך לראות אותה כשהוא לבוש בחליפת הרופאים שלו, וזיהה אותה מייד.
הוא חזר לחדר המומחים כאשר הוא נחוש לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה.
מאותו יום והלאה, הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה.
לאחר מאבק ממושך, הם ניצחו במאבק.
ד"ר קלי ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לצורך אישור. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח אל החדר שלה. היא חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שהיא תיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה.
בסופו של דבר היא הסתכלה, ומשהו משך את תשומת ליבה בצד החשבון. היא קראה
את המילים הללו: "שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום, ד"ר הווארד קלי."
דמעות של שמחה זלגו מעיניה, וליבה השמח התפלל ואמר: "תודה לך, אלוהים,
שאהבתך
התפשטה בליבותיהם ובידיהם של האנשים."
ישנו פתגם שאומר: "שלח לחמך על פני המים." המעשה הטוב שאתה עושה היום,
עשוי להועיל לך או למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי. אם לא זכית לקבל את גמולך על המעשה הטוב שעשית, לפחות הפכת את העולם למקום טוב. האם אין זו משמעות החיים כולם.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי ben4455
בובית יש רק אחת 
