מחר מתגייסים ...כי מחר חיילים
הם לעולם לא ידעו מה זה
האמריקאים, והאירופאים, והאוסטרלים וגם לא האפריקנים.
הם לא ידעו מה זה החופש שלפני, הם לא ידעו מה זה לקבל מנילה.
הם לא יודעים מה זה להתמיין לפי איכות של ילד ולפי יכולות של ילד שרק רוצה לשחק כדורסל.
הם לא ידעו מה זה לחפש בנרות עבודה בגיל 17 כי בגיל 18 כסף כבר לא ייכנס הרבה.
הם גם לא ידעו איך זה מרגיש שאומרים לך שאתה לא מתאים להילחם, שאתה לא מספיק טוב להיות חוקר, שאתה לא כשיר לטיסה.
הם לא ידעו מה זה להיות שבועיים לפני.
לא ידעו איך זה מרגיש לקבוע יום קניות מיוחדות- ולא יכירו קנייה של גופיות לבנות או ירוקות וגרביים אפורות וכמה שיותר חמות ופנס ובטריות וגטקעס שלא יהיה קר וארנק שלא פוחדים לאבד ואולי מחזיק מפתחות למנעולים של התיק הזה שיותר גדול ממני ומושך אותי אחורה וכמעט מפיל אותי לריצפה.
הם לא ידעו מה זה לחשוב על כל האנשים שהסתובבת איתם על בסיס 24/7 ומעכשיו כבר כמעט ולא תתראו.
לא ידעו מה זה ללוות חבר שהולך לפניי, לראות אותו נלקח ממני, להיזכר בדקות הבודדות האלה איתו בכל מה שהיה בינינו ועל הקשר המדהים וכל החוויות הקטנות שלא ידענו להעריך, אך בהחלט ידענו להינות מהן.
והוא עולה על האוטובוס ומנופף לשלום ויש חנק בגרון אבל קשה לבכות, ומתחילות הבלבלות והתהיות איפה יהיה עכשיו? לאן נוסע? עם מי יתחבר? מה יעשה בלעדיי? מה אעשה בלעדיו?
והם לא ידעו מה זה לחזור באוטו של ההורים שלו ולהסתכל מבעד לחלון על השמש והחופש ולדמיין אותו נותן הקשב.
הם לא ידעו מה זה להיות לילה לפני, להרגיש שהיום הולך להיגמר והשמש שוקעת ותכף יגיע מחר ואיפה אהיה בעוד 24 שעות מעכשיו?
ולא ידעו מה זה ללכת לישון עם דפיקות לב מטורפות ואי אפשר להירדם וכשנרדמים חולמים שמאחרים או מפספסים או שזה בכלל לא אמיתי.
ואיך הם ידעו מה זה לקום בבוקר כשתיק ענק שבקושי נסגר יושב ליד המיטה ומחכה שאעשה מאמצים קלושים להעלות אותו על גבי?
הם כנראה לא ידעו מה זה לבדוק בשיא הלחץ שהצו איתי, וגם הת.ז., וגם התמונה הקטנה שהמשפחה הכינה לי וכל פעם שאסתכל בה אחייך, ובו בזמן ארצה לבכות.
הם לא יכירו את ההרגשה של לנסוע בדרך לשם ולקוות שהנסיעה לא תיגמר לעולם, ומדברים על מה שכחתי ומה לקחתי וכמה ולמה ובא לי לברוח ולהיעלם וברגעים האחרונים אני בונה לעצמי הרפתקאת בריחה!
הם לא ידעו מה זה לצאת מהאוטו וללכת לאט לאט כדי לא להיכנס אבל אז נכנסים, ומוסרים את הצו ואני בפנים.
לא ידעו מה זה ללכת לשירותים רק עוד פעם אחת למרות שבכלל לא רוצים אבל חייבים להתעסק במשהו.
והו הם בחיים לא יכירו את הלוח עם הכתוביות האדומות, עם המון שמות לא מוכרים ומספרים והתקווה שתהיה טעות ולא אופיע שם לעולם, ומנסים לפי השמות האחרים להבין מי יהיה נחמד ואם מי אתחבר.
איך לעזאזל הם יכירו את ההרגשה של לעלות לאוטובוס רטובים מדמעות למרות שהבטחתי לא לבכות ולהסתכל פעם אחרונה על אמא שמצד אחד מודאגת ומצד שני כל כך גאה.
ולנופף מהחלון כמו שראיתי את חברה שלי עושה חודש לפני...והנה עכשיו אני במקומה.
ולבדוק טוב טוב שלא שכחתי את החולצה שהחברים הכינו לי ושבאמת הת.ז. עדיין איתי ולחפש מקום באוטובוס ליד מישהי נחמדה ולנסות לפתח איתם שיחה כי אולי איתם אבלה את החודש הבא.
הם לא ידעו מה זה לעמוד בשרשרת חיול כמה שעות ולהצטלם ולקבל חוגר ולבכות על התמונה הנוראית שיצאה, אפילו שהיא דווקא דיי נחמדה, ולתת ד.נ.א ולעשות חיסונים ולתת טביעות אצבעות רק למקרה שאמות ויצטרכו לזהות אותי.
ואני לא בטוחה שהם היו רוצים לדעת מה זה חדר אוכל ולהכיר את המפגש איתו בפעם הראשונה ולהיות בטוחים ש*לא נורא, אולי זה חלום וזה ייגמר מחר*
הם לעולם לא ידעו מה זה להגיע לשלב האחרון שבו נפטרים ממי שהיינו ונכנסים לתוך הירוק ונועלים נעליים כואבות ומודדים 3 שעות והמכנס גבוה והחגורה קטנה והדיסקית מגניבה ויש לי מספר ומנסה לשנן אותו וכל פעם מציצה מחדש כי שכחתי ואולי מישהי לקחה מידה יותר גדולה ואיך אדע מה כדאי כי זה לשנתיים ואמאלה אני לא מאמינה שזאת אני במראה!
הם לא ידעו מה זה לחכות על הספסלים בין מאות ירוקים אחרים ומתחיל לטפטף ונכנסים למעיל הכל כך גדול ולא מוצאים את הכובע ומה לעמוד בטורים ואיך בכלל עומדים בשלשות? מי אני איפה אני מה אני עושה פה בכלל?
הם לא יכירו את ההלם של האוטובוס והילדה שגדולה ממני בשנה אבל כשהיא נכנסת וצועקת וצריך להגיד לה כן המפקדת והקשב המפקדת ולעשות יהלום ולשבת עם וי והיא בכל זאת דווקא דיי מפחידה.
ויש כמה בנות שכבר התחילו להתחבר אחת עם השניה ומוציאים טלפונים להודיע לאמא כמה זמן הטירונות ואיפה ולא להצליח לדבר כי מחניק לי בגרון ובא לי להיות בבית ולראות האלופה.
כן, כנראה שהם לא ידעו מה זה להגיע לבסיס מחוקים והמומים ולהסתדר בחית ולעשות כל כך הרבה דברים בכל כך מעט שניות ואם לא אספיק מה יקרה? לא בא לי לבדוק.
ומכאן והלאה, הם גם לא ידעו מה זה לקום כל יום ב-5 במקרה הטוב ולאכול ארוחת בוקר ב5 וחצי ולעמוד בחוץ בגשם בתוך שכמייה מסריחה ולרוץ ולצעוק "יד ימין קדימה!" ולהרגיש הכי ספורטאית וקרבית שיש.
הם לא ידעו מה זה שיחות נפש וריכולים לתוך הלילה גם כשאין כבר כוח לפתוח את הפה ולא ידעו איך זה לקבל הודעות אוהבות מאנשים מתגעגעים וסקרנים ולא ידעו מה זה להתחיל להרגיש ש-בואנה, אני אוהבת את הילדות האלה ונראה לי שאני מתחילה להכיר אותן כאילו אנחנו חברות מהגן.
הם לא ידעו איך זה להתקלח עם עוד הרבה בנות שלא מכירים ולקלוט ש-היי, בכלל לא מתביישים.
הם לא ידעו איך זה מרגיש לנצל הפסקה של 10 דקות לצ`יטוס וארטיק ופיפי דחוף ושיחת טלפון קצרה ופרוסת לחם עם שוקולד גושי ותפוח וכוס תה מפוצץ בסוכר.
הם לא יכירו את ההרגשה הבלתי ניתנת לתיאור של לעלות על א` בשישי הראשון ולנסוע באוטובוס עם התיק הענק וברקע "כל הכוכבים נופלים..." וחיוך סטלני על הפנים והתרגשות בלב בפנים ולא לאמין איך כבר עברו כמה ימים ואיך השתניתי והנה מגיעים ובא לי כבר שיראו אותי אני חיילת ואני גאה ואני צועדת בראש מורם ברחוב שכולם ידעו אני חלק מהחבר`ה שמגינים על המדינה וזאת המדינה שלי ואני כל כך אוהבת אותה והנה ים וגלים ועמודים ברחוב ומכוניות של אנשים שסתם מבלים ועצים ופרחים כי כבר מגיע אביב והולכים לאכול ארוחת בוקר ולנסות להסביר מה היה עד עכשיו ושהכל בסדר ושנראה לי שאפילו דיי נהנים!
ולא ידעו איך זה מרגיש לבוא לטקס של אחותי הקטנה על מדים ואם שרים את התקווה שמים כומתה וכולם מסתכלים *איך היא כבר חיילת ואיזה יפה ואיך היא גדלה* ואחותי גאה ורואים לה על הפנים.
הם לא ידעו מה זה לקבל באסה בשבת בערב שהנה השמש שוקעת ואיך עבר כל כך מהר ומחר חוזרים.
ולא ידעו מה זה לא לחזור בכלל בסוף השבוע ולספור את הימים והשעות והרגעים ויבואו לבקר אותי ויביאו לי אוכל ונשב בחוץ בחניה ואחי יתגאה באחותו שמחזיקה נשק.
הם לא ידעו מה זה לחזור שוב הביתה אחרי שבועיים ולחשוב בלב "וואי נשארו רק איזה יומיים" ואפילו נהיה קצת עצוב ואיך כל כך מהר זה נגמר?
הם לא ידעו מה זה להתחבר כל כך טוב עם בנות בשבועיים ולהיקרע מצחוק כי כבר יש מלא בדיחות פרטיות ומתחילים להכין חולצות ומתרגשים כי תכף גם אני אהיה חלק מהאנשים שסיימו טירונות ותהיה לי הוכחה שעשיתי זאת ובגדול ויוצאים למסע ויש גם מורל וצועקים בקול ובגאווה את שמינו והולכים ויש כאלה שמתלוננים אבל אני חזקה ובא לי לרוץ ואני מסתכלת על המפקדים והקצינים וקולטת שאני מורעלת ושבא לי שזה בכלל לא ייפסק.
ולא ידעו מה זה לחזור בלילה מטונפים ולדפוק ריצה למקלחת כי אנחנו נהיה ראשונות אפילו שבכלל אין מים נעימים והברזים דיי מקולקלים והסבון נשפך בתיק ושכחתי את הנשק בחדר וצמח לי עוד פצעון.
הם לא ידעו מה זה לילה אחרון עם הבנות שפעם כל כך פחדתי להכיר ועכשיו כל כך פוחדת לשכוח ולנתק קשרים.
הם-לא-ידעו איך זה להישבע! לצעוק נאמנות לדגל ולמדינה ולהאמין בזה בכל הלב ולהתרגש כי אני גאה בי ובהן ולקבל תנ"ך וחיוך מהמ"מ ולהצדיע בכבוד ולרצות להמשיך ולצעוק ולהצדיע ולצעוד ולרקוע עוד ועוד.
ומי ילמד אותם משמעת עצמית, אחריות, להגדיל ראש, להתחבר עם אנשים לא מוכרים ברגעים, להרגיש כאב על מישהי לא קצת פחות כיף ונעים, לסחוב דברים אפילו שיש לי פטור ושכבד, לסבול את אלה שמתלוננים, לצעוד כמו אסירים ולאהוב את זה, לשיר המנון ולהתרגש מזה בלי שאף אחד ידע להסביר, להסתפק באוכל לא כל כך טעים ואחרי כמה ימים אפילו לרצות אותו ולחכות לו כי כבר רעבים, לעמוד שעות על הרגליים, להעריך כל דבר קטן מהמיטה בבית והאוכל של סבתא והחיוך של אמא והחופש והזמנים שהיו פעם שלי ועד ללהעריך קיומו של עץ ירוק ורוח וגלים של ים.
מי ילמד אותם להסתכל על אנשים ברחוב שהולכים ומחייכים ולהרגיש סיפוק? כי הם פה חופשיים וטוב להם וממתי טוב לי כל כך רק מעצם זה שאנשים אחרים מאושרים?
מי ילמד אותם לירות בנשק ולהפוך בשבוע לצלפים ולעמוד שעתיים בלי לעשות כלום כי עכשיו שומרים?
ומי ילמד אותם לאהוב בכמויות שרק ישראלים אוהבים?
מי ילמד אותם להתרגל כל פעם לאנשים אחרים, ולהסתדר עם אנשים מסוגים שונים, ולסבול אותם, ולהקשיב גם למי שלא אוהבים, ולהתחבר עם אנשים שפעם לא הייתי מעיפה מבט לכיוונם.
הם לא ילמדו להיפתח ולהרגיש כל כך שייכים, ולהתבגר ברגעים ולראות חברים שלי מסביב מתבגרים ומשתנים ומושפעים לטובה והמומים מכל השינויים וכולנו מרגישים פתאום דיי דומים.
לא ילמדו להסתכל על השמש ולאהוב את הציפורים.
לא ילמדו לקחת רגע פסק זמן ולחשוב על כל מה שעבר עליי בחודשים האחרונים.
הם לא ידעו את כל זה.
ולדעתי הם כל כך מפסידים.
אולי המטרה של הצבא זה רק להגן על המדינה-
אבל מי שהמציא את זה לא ידע שזה יהיה כל כך הרבה מעבר לזה!
ויש אנשים שלעולם לא ידעו את כל זה, כי הם פשוט לא היו ולא יהיו חיילים.
http://mekusharim.co.il/news_read.asp?tid=93705
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי SlickK
