הצייר שעליו אנו מספרים, ידע היטב מה תהיה עבודת חייו. ציור של רכס הרים המתנשא מעל עמק ירוק, אשר צבעיו העזים יגרמו לכל מתבונן בנוף, שכרון חושים עז. זו היתה משאת חייו. תקופה ארוכה חיפש את המקום האידיאלי מבין כל ראשי הצוקים, מקום שממנו ישתקף הנוף בשיא יפעתו. טיפס במשך ימים ארוכים על ההרים, סייר בכל פינה והתבונן בנוף. חזר אל הצוקים שכבר ביקר בהם ושקל בדעתו היכן הוא המקום שבו יגשים את חלומו.
כשמצא את הצוק המתנשא לגובה אדיר אל פני היופי הנאצל, עדיין לא נחה דעתו. על קרני השמש לעמוד בנקודה מסויימת, ואסור שהעננים יימצאו בטווח הראיה. הציור חייב להיות מושלם.
סוף סוף הגיע היום המיוחל. השמש האירה לו פנים. עננים לא נראו. היופי המשכר ניצב מול כן הציור, מוכן להותיר את רישומו על הבד.
הצייר עומד נרגש כולו, המכחול שבידו מתחיל במלאכתו, ידיו האמונות מציירות קו אחר קו. תמונה של ממש ניכרת כבר על הבד. הרים ועמקים, עצים ושיחים, אף פרט אינו נשכח. שעות של עבודה. הצייר ממשיך במשיכות מכחול, קטנות יותר, אך משמעותיות. הליטושים הקטנים הם אלו העתידים לקבוע את איכותו של הציור. עבודת חיים היא זו. אסור לשכוח ולו פרט קטן. מחיקה ותיקון, ושוב מחיקה, ושוב תיקון, כך לאט לאט, עד להשלמת התמונה.
הצייר הרים את עיניו והביט חליפות בנוף ובציור, וקריאת התפעלות בקעה מפיו. אכן, עבודת חיים. לפתע פסע לאחור, מבקש לקבל פרספקטיבה רחבה יותר. אחוז התפעלות מציורו שלו עצמו, אינו מבחין בפסיעותיו. הלך והתקרב לקצהו השני של הצוק, פסיעה ועוד פסיעה. עיניו נעוצות בציור. מלבד הציור אין לו עתה מאומה בעולמו. אנשים שניצבו על צוק סמוך מבחינים באיש הפוסע לאחור לקראת התהום. מנסים לצעוק, לנופף בידיהם, אולם הצייר המרוכז בציורו, כלל אינו שומע ואינו מבחין במאומה.
אסור להרשות לו לפסוע עוד פסיעה אחת לאחור. הוא מרוכז עד אובדן קשר עם המציאות. כיצד ניתן להציל אותו???
אבן גדולה התעופפה מן הצוק הסמוך, פגעה בבד הציור וקרעתו לגזרים מול עיניו של הצייר, שנתעורר באחת משכרון חושיו אל המציאות הכואבת. כואבת, אך "מציאותית".

לפעמים יש צורך לנפץ כדי להוכיח לזולת כי מתקרב הוא לסף תהום פעורה.

(מארגון ערכים) =]