[סיפור] "דרך אגב קוראים לי..." - לקוח מהמציאות
טוב היי לכולם זה סיפור... אמיתי שקרה לי... ככה שאני הולך לכתוב אותו עכשיו...
אז אממ.. לא ידעתי איפה לכתוב את זה... XD
בכל מקרה...
אתם לא חייבים להגיב זה גם פעם ראשונה שאני כותב דבר כזה... אז... אמאאאא
חח
תגובות אחר כך אם אפשר =]
נתחיל...
זה התחיל בחופש של שנה שעברה,
1.7.06 זה היה היום הראשון של קורס מדריכים שעשיתי,
כן כן, קורס מדריכים.
במהלך הקורס אחרי שלמדנו כמה דברים, שזה לא משנה עכשיו.
נתנו לנו משימה, ז"א שמחלקים אותנו לצוותים,
ואנחנו הולכים לעזור למדריכים בהדרכה (זה משו כמו יום חופש למדריכים חח).
שלחו אותי לקבוצה שלי עם החברים שאני הולך להדריך איתם,
הגעתי לקבוצה, לילדים, ואז ראיתי אותה... ישר מהמבט הראשון ידעתי שקרה לי משהו.
זה היה לא רגיל בשבילי, אף פעם לא הרגשתי ככה.
יש לה את האופי הכי מקסים בעולם.
היופי שלה... דרך הדיבור שלה... הכל פשוט הכל.
התחלנו להדריך, היו רגעים שהיינו לבד אז היינו יכולים לדבר.
אני יחסית ביישן ככה שלא דיברתי יותר מידי,
בכל מקרה לא יצא לי ממש להכיר אותה באותו רגע, אבל הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל חיי.
לצערי הקטע של ההדרכה המשותפת הגיע לסיומו, ככה שצריך להפרד.
אז נפרדנו לשלום מהמדריכים ומהקבוצה,
באותו רגע ידעתי שעשיתי טעות, שאני לא יראה אותה שוב בחיים,
שאפילו לא שאלתי איך קוראים לה,
שלא לקחתי ממנה מספר אייסי,
או פלאפון סתם... כדי להשאר בקשר.
בשניה שהמחשבה הזאת עברה לי בראש עשיתי "אחורה פנה"
כדי לחזור ולבקש ממנה מספר אייסי או איזה משהו אחר כדי שנוכל לשמור על קשר.
אבל זה היה מאוחר מידי.
עשיתי חיפוש מעמיק באזור של הקייטנה... ולא מצאתי אותה.
חזרתי הבייתה, דיי מבואס, עם הרגשה של החמצה כזאת, קשה להסביר.
מאותו יום הייתי חושב עליה כל כך הרבה שאני לא יכול לתאר כמה.
בכל מקרה ידעתי שמתישהו שאני יראה אותה שוב, רק לא ידעתי מתי.
בסוף מסתבר שהקורס מדריכים השתלם לי.
שנה אחר-כך 1.7.07 היום הראשון לקייטנה,
גם ההשתלמות,
ביום הזה אתה מקבל את החבר שלך להדרכה
והמנהלים מכירים לך את המקום שבו תדריך, זה לא ממש חשוב.
אבל אז... זיהיתי אותה!! אני לא בטוח שהיא זיהתה אותי,
אבל אני זיהיתי אותה.
במשך כל ההשתלמות הבטתי בה...
לא הקשבתי למילה ממה שקרה סביבי,
רק רציתי להסתכל בעיניים היפות שלה,
והלב שלי... דייי פשוט לא יכולתי לעמוד בזה.
במשך כל ההשתלמות התפללתי שהיא תדריך איתי...
מזה התפללתי!!...
בחיים שלי לא הרגשתי שאני רוצה משהו ככה.
ואז המנהלים התחילו בקריאת השמות, רציתי למות,
הייתי בכזה לחץץ שבחיים שלי לא הייתי בו.
לאט לאט החדר עם המדריכים התרוקן... לא אני ולא היא נבחרנו ביינתים.
ואז זה הגיע... קראו בשמי, באותה שניה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ואז הם הקריאו עוד שם,
לא ידעתי איך קראו לה באותו רגע אבל אז... אז היא קמה.
הרגשתי שאני מתעלףף לא ידעתי מה לעשות.
אבל הרגשתי שזה לא יכול להיות כל כך טוב...
יצאנו החוצה, אני והיא, דיברנו, צחקנו, בחרנו שם לקבוצה, הזכרנו אחד לשני שנפגשנו לפני שנה.
היא עוד לא ידעה מה אני מרגיש, גם עכשיו היא לא יודעת.
אחרי 10 דקות של הכירות שבשבילי עברו כמו נצח,
באו מההנהלה ואמרו לנו שהתבלבלו ושאני מדריך עם מישהי אחרת,
באותו רגע לא ידעתי איפו לקבור את עצמי.
לא יאומן מה שעבר עלי באותו רגע.
טוב אין מה לעשות... חייבים להפרד?! חייבים!
באיזה תסכול הייתי... אפילו אני לא זוכר.
עדיין חייבים להמשיך.
במשך כל ימי ההדרכה האלה בקייטנה קמתי מוקדם בבוקר...
הגעתי לעבודה...
רק בשביל דבר אחד...
רק בשביל לראות אותה, להזכר בה, כל יום חשבתי עליה... בלי הפסקה!
רק בסוף העבודה שכולם כבר חברים, מתחילים לשמור על קשר טוב.
אני לא יודעתי מה לעשות עם עצמי,
מה אני יעשה עכשיו כל בוקר?!
מתי אני יראה אותה שוב?!
אז החלטתי לקחת סיכון...
והזמנתי אותה לצאת.
לפעמים היינו מדברים במסן,
כל פעם שדיברתי איתה לא הייתי בפוקוס, הייתי בכלל במקום אחר,
הייתי יושב בבית מול המסך עם חיוך של ילד קוקסינל... לא יאומן.
במשך כל הזמן עד לאותו יום שיצאנו בו, היה לא יצאה לי מהראש אפילו לשניה.
כל כך הרבה מחשבות בראש,
מה אני ילבש?
איך אני יתנהג?
מתי להגיד לה מה שעובר עלי?
הלחץ וכל התחושות שהיו בי כל כך קשות להסבר.
ואז הגיע היום, והשעה.
התלבשתי כמעט הכי יפה שאני יכול,
יצאתי מהבית... הגעתי למועד שלנו ואז...
ראיתי אותה!
לא עמדתי בזה.
"היי, מה שלומך?"
"בסדר, מה איתך?"
"מצוין"
ואז היא אמרה: "דרך אגב קוראים לי..."
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Moshe
