[סיקור] Viva La Diva or Death And All His Friends
כשאלבומם החדש של "קולדפליי", "Viva la Vida or Death and All His Friends", יצא לאור, אמר כריס מרטין בראיון ל"ניו יורק טיימס", שהלהקה צריכה לחדש משהו, כי הקהל כבר לא מופתע מהקול שלו. אכן, יש משהו בדבריו של מרטין כשבמשך שלושה אלבומים "קולדפליי", נשענים על המלודיות הנפלאות, אלו שאפשר לטבוע בהן ביום גשום, הטקסטים המלנכוליים, וכמובן הקול האלוף שלו.
ואכן האלבום החדש שלהם נופל מכל הגדרה שאפיינה אותם באלבום הקודם. הם הוציאו אצבע משולשת על שירי האהבה, והחליטו ללכת על מלחמה, כאשר מרטין בראש, יוצא לקרב. הקרב הולך להיות קשה - על המאזינים והמעריצים שמלווים אותם, שנחשפים הפעם למשהו שונה ומקבלים את "קולדפליי" תחת פורמט אחר לגמרי.
הנוסחא של הלהקה לאלבום החדש נשמעה מנצחת: לקחת את המפיק התותח בריאן אינו, שאחראי על יצירות מופת כמו "ג'ושוע טרי" של יו-2 - שהרים אותם מסתם עוד להקה, ללהקת רוק איתנה - ולקוות שהוא יפיח חיים חדשים ב"קולדפליי", ויעלה את הסטנדרטים שהצטברו מאז אלבומה האחרון. אבל מה שיצא הוא רק אווירה של יו-2 שמרחפת על פני חלק מהאלבום. העיבודים המתחכמים כביכול, לא עשו עימם חסד, והאלבום נשמע לא מחובר לאופי הלהקה בשום צורה. החינניות נעלמה, ו"קולדפליי" עושה ניסיון לא מוצלח להפוך למשהו שהיא לא, וגורמת לך להתחנן לאיזה קיטש טוב מבית מרטין.
כנראה שאחרי האלבום הקודם, X&Y, שהוא אוסף שירים גאוני, שהשאיר אבק ל- U2, והיה בדרך להשתוות לטום יורק (רדיוהד), לחץ זו המילה שעברה לחברי הלהקה בראש, עם כמות ציפיות מטורפת סביבם. וכך, "קולדפליי", עטפה את עצמה בתחכומים, נשקה לשלום לסיפורי האהבה, ועשתה מהפך של 180 מעלות.
היא הוכיחה את השינוי הראשוני בסינגל האנטי-מלחמתי, "ויולט-היל", שהוא עוד קליל בהשוואה לשאר השירים. האלבום נפתח עם "Life In Technicolor", קטע אינסטרומנטלי די מיותר. “Cemeteries of London" הוא שיר שנותן לנו לטעום לראשונה מהכתיבה החדשה של מרטין. הוא משאיר נעורים מתקתקים מאחוריו, ומעניק בגרות מרה. אך השיר סובל מעמוס בכלים ועיבודים שגורמים לקול שלו להישמע קטן, עד שהוא מאבד את הייחוד שלו כמוביל השיר. אחריו מגיע רצף של שלושה שירים טובים: "!Lost", מרכך את הנפילה (במיוחד הגרסה האקוסטית), כשהלהקה שומרת על חלק האלמנטים האהובים והמוכרים שלה. "42", הוא השיר הטוב ביותר באלבום בו מרטין מצליח, כמו במקרים רבים אחרים בעבר, לתת למאזין לחשוב שהשיר נכתב עליו.
ב-"Lovers In Japan" , כריס שולח מסר פוליטי מעורער, שדוגל בחיול, רק שזה נוגד את המילים ב"ויולט היל", שם הוא אומר שהוא לא מעוניין להיות חייל. " Viva la Vida", נשמע טרחני בצורה שלא תיאמן. "Death And All of His Friends", מצליח לסיים את האלבום בחביבות, מבלי להשאיר יותר מדי טעם לעוד.
המטרה של "קולדפליי", לעטוף את הפופ בתחכום לא עובדת, גם לא בשמיעה שלישית של האלבום. כל מאמץ להתאהב בשירים בו התברר כמיותר. ההצלחה הגדולה ביותר של האלבום היא הגישה הראוותנית שאימצה הלהקה, שמתבטא אפילו בעטיפת האלבום – שהיא ציור של דלקרואה "החירות מובילה את העם" וכותרת האלבום, שלקוחה מציור של פרידה קאלו. אך הראוותנות היא גם הסיבה שהוא כל כך כושל. התרגלנו להיכנס לעולם שנקרא "קולדפליי", אבל "ויוה לה וידה", מסנוור בצורה כמעט מתנשאת, עד שאי אפשר לעשות את זה יותר.
קרדיט למגזין מוזיקה 24.
אני לא שמעתי את קולדפליי עד הסינגל הזה שהיה באתר שלהם, ולא כל כך אהבתי אותו, אבל אם זה מה שהם אומרים על האלבום החדש אולי הקודמים היו יותר טובים??...
טוב נראה אולי אני אשמע איזה אלבום ישן שלהם... תלוי במצב רוח
ציטוט ההודעה
