[מאמר- חינוך] חוזרים ללימודים - משרד החינוך משקיע מספיק?
החופש הסתיים. סוף סוף חודשיים של בטלה ובהייה בקירות עברו להם. והנה חוזרים לכותלי בית הספר הנוחים והמזמינים לכאורה. אל הילדים שתמיד הכרנו אל החברים אל המורים . אל השגרה הלימודית שכמה שכולנו לעולם לא נודה בכך בקול רם , היא דבר חיוני כדי לשמור אותנו בפוקוס. אחרת שנה שלמה תתבזבז על שינה והליכה מהמיטה למטבח מהמטבח לסלון ומהסלון למחסן להתאבדות משעמום כרוני.
ואני כאחד מהילדים שהמערכת טוענת לחנך אותם ניצבתי בשערי בית הספר.שלוש נשימות עמוקות. וחוצים את השער. שני ילדים מעשנים סיגריה ליד השומר. זה המראה הראשון שאני רואה בבוקר. לפני כל דבר אחר העיניים שלי מבחינות בעשן המסולסל והאפור שעולה מדמויותיהם של שני הילדים . למרות העשן האפור שאפף אותם ראיתי פחות או יותר בבירור את פניהם. הם לא נראו לי יותר מבני שתיים עשרה . הפעמון מצלצל , אין זמן להתעכב ולהביט חייבים לרוץ לכיתה. אני רץ לכיוון הכיתה שבה יתקיים המפגש עם המחנכת . אני לא יכול להתאפק אז אני מסובב את הראש אחורה. אחד מהילדים מוציא בקבוק מהתיק. "מה הסיכוי שאלה רק מים? " אני מהרהר לעצמי ורץ לכיתה.
אני רץ בעוד אחד מהמסדרונות האפלוליים של הבניין המרכזי של בית הספר. עולה בעוד גרם מדרגות ארוך במיוחד ולבסוף נעצר מול דלת בצבע צהוב דהוי מתקלף. "צריך להיכנס." אני נושם נשימה עמוקה. זה טיפה מפחיד להיות האחרון שיכנס לכיתה החדשה . אני מושיט את ידי אל עבר הידית מוריד אותה אט אט מטה עד שהיא מגיעה לבסוף לנקודה שבה אי פשר לסובב אותה יותר. אני מושך את הדלת לעברי ורץ פנימה "אני מצטער שאיחרתי פשוט.. " . הכיתה ריקה מלבד מנקה רוסייה ששוטפת את הרצפה. לפתע היא שמה לב שאני שמה היא מסתובבת אליי ומתחילה לדבר אליי ברוסית. "אני לא מדבר רוסית. יודעת עברית?" אני שואל אותה. היא מנסה להרהר כמה שניות בעברית שלה. ולבסוף היא מהנהנת לשלילה. אני מפנה מבט מיואש אל עבר הדלת. "מי אני אעשה?" .
ומה באמת עושים באותו הרגע?
תחשבו על הסיטואציה ההזויה של היום הזה , ולא סתם יום . היום הראשון ללימודים. האחד בספטמבר הדגול. מול ביתן השומר יושבים שני נערים שאמורים להתחיל בדיוק ברגע זה את חטיבת הביניים ובמקום להכיר את המחנכת החדשה שלהם הם יושבים מעשנים ושותים אלכוהול ולמערכת לא אכפת מספיק כדי לקום ולעשות משהו . תלמיד אחד נאבד בין כיתות ריקות ומסדרונות אפלים והמערכת לא תבוא לעזרתו . תלמיד אחד אבוד בתוך המסדרונות שבנתה לו המערכת החינוכית.
עובדי בית ספר כמה זוטרים שיהיו בעיניי צריכים לדעת עברית בסיסית למצבים האלה בדיוק שקורים כל הזמן, אני תוהה ביני לבין עצמי איזה ראיון עברה אותה אישה שלא מבינה מילה אחת אפילו משפת הארץ שלנו.
ארגוני המורים יודעים להרים את המערכת על הרגליים כשהם רוצים . המורים יודעים לזעוק שהשכר נמוך, שהשעות ארוכות, שהעבודה שוחקת ושהתגמול זעום. אבל מי זועק את זעקת התלמידים? מי יזעוק את זעקת התלמידים שבאחד בספטמבר ראו במו עיניהם את פניה העצובים של מערכת החינוך.
כמה שנשים מסכה שמחה ונגיד שהתקדמנו , אנחנו בעצם בשום מקום ממוצע הבגרות הישראלי בתנ"ך לדוגמא הספר שכולנו מתגאים בו כשלנו הוא 63.
לדעתי זה עצוב.
עצוב שגם באחד ב- 1 בספטמבר אנחנו מגלים מחדש כמה שמערכת החינוך חולה אנושות.
מסתבר שהחופש לא עשה למערכת טוב.
בתודה,
צוות מאמרים
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי The Picture of Dorian Gray" By Oscar Wilde"
