גזענות ארצישראלית - מועדון "השמורה"
אומרים שצריך לעשות שלום עם הפלסטינאים, אומרים שהבעיה האירנית גדולה, יש אנטישמיות בעולם וצריך להתמודד איתה. מה עם בדק בית? חוצפה כשל אתמול לא ידעתי מעולם, ואני מתבייש לחיות במדינה שאנשיה לא יודעים לכבד את דיירי ביתה.
אתמול הגעתי עם עוד שישה חברים למועדון "השמורה" שנמצא ליד קיבוץ קדרון. מקום בו הייתי מספר פעמים בעברי. הייתי שם בימי הולדת, בפורים, ובעוד מסיבות עליהם אני מקבל מידע שבוע אחרי שבוע. אתמול היה עוד יומהולדת, הפעם למישהו מהבסיס. רגע לפני שאנחנו יוצאים, בסביבות 10 וחצי, אני סוגר עם יחצן בשם יובל גל פינות אחרונות. אין שום בעיה, נאמר לי.
אנחנו מגיעים כולנו לכניסה, אחרי שאספנו את כולם וישבנו לשמוע מוזיקה בחוץ, בשעה רבע ל-1 לערך. חברה של בן דוד שלי מתפצלת מאיתנו, כי בנות נכנסות מהצד השני. היא בחורה רוסיה, גבוהה ויפה. לא פלא שהיא נכנסת ברגע. היא מחכה לנו בכניסה לקופות ולא משלמת, ואין כמעט אף אחד בחוץ. אנחנו שישה "ילדים טובים" מה שנקרא, עומדים ומחכים לתורנו. הסלקטורית מתבוננת מסביב, ומכניסה אנשים פה ושם. אחרי כעשר דקות היא נתקלת בחבר מהחבורה, טל איינפרוינד. אשכנזי חמוד. "אתה רוצה להיכנס", היא שואלת בחיוך. "כמובן" הוא עונה לה. בדיקת תעודות, היא שואלת מי איתו והוא מראה לה. חבר אחד היא מהנהנת, גם השני בסדר, ואז היא נתקלת בחבר שחום וגבוה ומחייך. היא לוקחת שני צעדים אחורה והשיחה נגמרת.
עוברות כמה דקות, מגיעים שלושה תימנים ועוד חבר אשכנזי. הם לא קשורים אלינו. האשכנזי תופס את המבט של הסלקטורית. בכל הזמן שעובר, היא לא מדברת יותר עם טל, שעדיין עומד צמוד לכניסה, ראשון בתור פנימה. "מי איתך", היא שואלת את האשכנזי. הוא מראה לה, והם מביאים תעודות. "התעודה מזוייפת, אתם לא נכנסים", היא מתריסה. הם לא מאמינים, ואחד מהם אומר לה "חכי, אני אראה לך את התעודה", וה-ח' שלו עצבנית, ח' עם מבטא. הוא מוציא את התעודה מהעטיפה ומראה לה את זה. "אני זוכרת פרצופים, אז עופו מפה ואל תחזרו כי זה לא יהיה נעים". חוצפנית!
ואנחנו מתייבשים, והזמן עובר לו. במקביל אני מתקשר לחבר עם היומהולדת, שגם ראה אותי כמה דקות לפני שנכנס, ומתקשר ליובל הזה. הוא עונה ומסתכל עליי מרים יד ומנתק לי בפרצוף. עוד שיחות שאת כולן הוא מסנן. בושה! הוא כל שבוע מפרסם את זה, כל שבוע בעשרים הודעות. שולח לו הודעה והוא לא מגיב. אחרי חצי שעה הסלקטורית נתקלת בבן דוד שלי. הוא אומר לה שאנחנו כבר מחכים הרבה זמן, אני מוסיף שזה ליומהולדת. היא מבקשת שוב תעודות. שוב נתקלת בשני חברים שלנו שחומים, ושוב התעלמות. בינתיים חברה של בן דוד שלי מדברת עם אנשים מבפנים. אחד מהשומרים הרוסים מדבר איתה. היא שולחת לו עקיצה "אתה יודע שהם לא עונים על ההגדרות שלנו", משהו כזה. היא מנסה לסנן את זה בשקט. סתומה, שמענו אותך. בינתיים שומרים שומעים הכל, רואים את הייבוש, אחד מהם מסכים איתנו שזה לא בסדר ומצטער שאין לו מה לעשות.
ראוי לציין, כולנו בגיל המתאים, לא התפרענו גם אחרי ההתעלמות הראשונה שלה, לא קיללנו איש ודיברנו כמו שצריך. אנחנו מחונכים מהבית, מה לעשות. עוד עשרים דקות עוברות ואנשים מוכנסים מאחורינו. לבנים כולם, נציין. מי שלא נכנס כנראה "לא עונה על ההגדרות" של המקום. בן דוד שלי מוציא מצלמה, בהמלצה שלי. אנחנו רוצים להראות שלא מכניסים אותנו. אנחנו מדברים למצלמה ואחד היחצנים בא אלינו. אנחנו מסבירים לו שאנחנו לא מוכנים ליחס המשפיל הזה, שכמעט שעה עוברת לה. "מאיפה אתם?" הוא שואל. רחובות ועקרון, אנחנו עונים. הוא מסתובב ומתרחק. אח"כ הוא חוזר ודורש שנפסיק לצלם. "אם היה לכם סיכוי קטן להיכנס, עכשיו אין לכם", הוא עוד מעיז להגיד לנו בחוצפה. כן בטח, אחרי שעה בחוץ, עכשיו אנחנו רוצים להיכנס כל כך. גועל נפש.
מה נאמר ומה נגיד. בושה בכל קנה מידה שיש. גזענות בבית היא דבר מרושע, כי תמיד חופרים לנו שכולנו יהודים וכולנו יחד. הייתי שם כמה פעמים, תמיד נכנסתי עם חברים אשכנזים או לבנים. אז "עניתי על ההגדרה", והיום כבר לא. אתיופים, כשחושבים על זה, מעולם לא ראיתי אפילו עומדים שם בתור. הם היו חכמים יותר, הם ידעו לבד לאן הם מגיעים. גועל נפש מה שהלך שם, ושום מילה לא תתאר את זה טוב יותר.
