אחרי ש"אושר" עורר מחלוקת קשה, חזר טוד סולונדז אל אותן הדמויות. האם "החיים בזמן המלחמה", שיוקרן הערב בפסטיבל, מעודן יותר מהסרט שקדם לו?

בני זוג יושבים במסעדה ניו-יורקית שאפתנית שהמזון בה מהודר לא פחות מהעיצוב. הם מחליפים מתנות ומחייכים כדי להרגיע את עצמם שהכל בסדר. אבל הם אומללים ושיחתם מקרטעת שוב ושוב בין קרקוש הכוסות והסכו"ם. "ג'וי, מה קרה?" שואל האיש לבסוף. "שום דבר", ממלמלת ג'וי. "סתם דז'ה-וו קטן".
ג'וי לא היתה כאן קודם לכן. אם סצינת הפתיחה מתוך "החיים בזמן המלחמה", סרטו של התסריטאי והבמאי טוד סולונדז, נשמעת מוכרת באופן עמום, הסיבה לכך היא שהיא העתק מושלם של הסצינה הפותחת את "אושר", סרטו המופתי מ-1998. הסרט שבא אחריו הוא מעין סרט המשך. מעין, משום שהוא מציב בתפקידים הישנים שחקנים רעננים; מעין, משום שהנימה שלו שונה למדי. "אושר" היה פצצה שמתפוצצת. "החיים בזמן המלחמה", שיוקרן הערב וביום חמישי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא מבצע טיהור, דו"ח נפגעים. אפשר אפילו לראות בו גם מעין חרטה.
סולונדז מוצץ דם - וב"אושר" זה בולט יותר מכל. זה היה סרט אפל מאוד בכיכובם של פיליפ סימור הופמן כשלומיאל בודד שמטריד אנשים בטלפון, וג'ון לוביץ כעובד שכמעט איש מעמיתיו אינו מבחין בכך שהתאבד. בעיקר בולטת בסרט הופעתו היוצאת דופן של דילן בייקר בתפקיד ביל, אב אוהב שבמקרה אוהב לסמם את חברותיו לכיתה של בנו בן ה-11 כדי לאנוס אותן. הסרט עורר תגובות של אהבה ותיעוב במידה שווה. אחדים ראו בו קומדיה חומצית על המנהגים האמריקאיים. אחרים ראו בו דבר מבחיל בהרבה: גלריה מטונפת של גרוטסקות שבהן הפדופיל מוצג כאדם ההגון והסימפטי ביותר.
הסרט "החיים בזמן המלחמה" חוזר אל הביבר הזה כעבור עשר שנים. ביל (שכעת מגלם אותו קיראן הינדס) שוחרר זה עתה מבית הסוהר והוא להוט להתפייס עם משפחתו המנוכרת, ואילו ג'וי (שירלי הנדרסון) עדיין פורטת על הגיטרה שלה ומקוננת על צרותיה עם גברים. זהו סרט מלא בדיחות מושחזות ונושאים שהם טאבו, ולמרות זאת הפעם מצב הרוח מהורהר יותר, מלא חמלה, ומגנה בשקט רב יותר את האדם שבמרכזו.

"החיים בזמן המלחמה". שחקנים חדשים בתפקידים הישנים
סולונדז מסביר שלא התכוון ליצור סרט המשך, אבל יום אחד התיישב וכתב (או שיכתב) את חילופי הדברים הפותחים שבמסעדה הניו-יורקית. "אני לא יודע למה עשיתי את זה", הוא נוהם, כאילו זו השאלה המטומטמת ביותר בעולם. "למה עושים כל דבר? הדמויות קוראות לך. כתבתי את הסצינה הראשונה הזאת ואמרתי, ‘כן, עכשיו בואו נראה לאן זה הולך'. ואז זה נבנה מעצמו והגעתי לסוף".
כל כך פשוט? "לללאכן", אומר סולונדז. "אני זוכר שב'אושר', הרבה אנשים אמרו שחשו אהדה כלפי דילן בייקר, והמלה זאת תמיד הטרידה אותי. לא רציתי להשלים עם זה, כי אני לא הייתי יכול לחוש אהדה כלפי מישהו שינהג כך כלפי ילד. פדופיליה היא עינוי מפלצתי שכולנו, ברמה החשיבתית, מגנים ומתעבים. ולמרות זאת, אף על פי שהאיש הוא אולי מפלצת, בכל זאת יש לו לב שפועם. זה הרעיון שבדקתי ב'אושר', ובדיקה היא משהו שונה לחלוטין מאהדה. אבל חשבתי שאני צריך להבהיר את העניין".
אולי יש בכך להעיד על שינוי שחל בבמאי עצמו. סולונדז היה עדיין בשנות ה-30 לחייו כשצילם את "אושר". כעת הוא קרוב לגיל 50; הוא מבוגר יותר, חכם יותר ונושא בסוגים חדשים של אחריות. בפסטיבל הסרטים בוונציה אשתקד הוא נראה דוחף עגלת תינוקות מחוץ למלונו. ""לא הייתי אבא כשכתבתי את התסריט", הוא מבהיר. "אבל בטח, כולנו מתבגרים והחוויות שלנו משתנות. לא הייתי יכול לעשות את ‘אושר' עכשיו, גם אילו רציתי בכך. היה יוצא לי סרט אחר לגמרי".
אבל לפחות כמה דברים נשארים, באופן מרגיע, ללא שינוי. "החיים בזמן המלחמה", כקודמו, הוא אבחנה מבריקה של נימה מסוימת של בדידות אמריקאית. הוא מראה את הבדידות של מרכזי הקניות ושל בנייני הדירות החדשים; את יגונן של דמויות הנעולות בכלא פרטי משלהן. סולונדז מסכים שתמיד נמשך לעולם הזה. "סיפורים עצובים מרגשים אותי", הוא אומר, "אבל אני גם אוהב להשתעשע. ללא האירוניה וההומור, החיים היו בלתי נסבלים".

"אושר". גלריה של גרוטסקות
אפשר לומר שסולונדז עצמו מצטייר כבודד בתקופה הנוכחית. אולי הוא אפילו, במלותיו שלו, "הלך לאיבוד". סרט הביכורים שלו מ-1995, "ברוכים הבאים לבית הבובות", ביסס את מעמדו כמוביל הקולנוע העצמאי של שנות ה-90 ו"אושר" הפך אותו לכוכב. אבל סרטיו המאוחרים יותר, "אגדות וסיפורים" ו"פלינדרום", לא משכו קהל נרחב. ובינתיים, עסקי הקולנוע לא נעשו קלים יותר.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני כמה שנים, הוא התלונן רבות על כל זה. עשיית הסרטים, אמר, היא עניין קשה להחריד. הוא שונא קולנוע. הוא היה מעדיף לחזור ללמד. כיום, מתברר, זה בעיקר מה שהוא עושה. הבמאי מרצה כיום באופן סדיר באוניברסיטת ניו יורק ולא מכבר עבד עם סטודנטים בסינגפור במשך שישה חודשים.
"בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק הקים שם שלוחה, כמו מקדונלדס", הוא מסביר באירוניה. "זה עניין של מיתוג; הם מתפשטים על פני כל העולם. אבל זה מסתבך במקומות כמו אבו דאבי. אם יש לך סטודנט ישראלי, איך הוא ילמד באוניברסיטה במדינה ערבית? או אם הסטודנט הומוסקסואל, איך תתמודד עם זה? ומה שהם עושים, וזה מעניין, הוא שהם אומרים שאתה יכול לעשות מה שמתחשק לך בגבולות הקמפוס. אבל כשאתה עוזב את הקמפוס, תולים אותך". הוא מושך בכתפיו. "אלה חילופי תרבות נהדרים".
עם זאת, הוא אומר, "אני נהנה ללמד. אין בזה לחץ. הסטודנטים נהדרים. לעשות סרטים זה סיוט. חלק עצום מזה קשור לניהול זמן ולכיבוי שריפות. בסרט הזה היה לי מזל שהצלחתי לגמור אותו בלי שייקחו אותי לבית המשפט. אני מתאר לעצמי שזה נחשב הצלחה".

קרדיט ל"עכבר העיר"