ישראל שלי
לכל אחד מאתנו יש ישראל משלו, ודרך משלו לאהוב אותה. אבל האם המדינה מחזירה אהבה?
מניסיוני, בשביל לאהוב את המדינה הזאת אהבה מוחלטת, בלי היסוסים, בלי חרטות, אתה צריך להיות חולם. לא פחות. די בהיתקלות אחת קטנה עם אחד מנציגי שירותיה באחד ממוסדותיה, כדי להתעורר ולהבין שהרומן לא עומד במבחן המציאות. אם היו מבקשים ממני להגדיר במילה אחת את המסע הנדרש לעבור ישראלי שזקוק לתמיכתה/עזרתה של המדינה, לבטח הייתי בוחר במילה "השפלה". ההשפלה מורגשת באוויר, היא מודגשת בתשובות לקוניות שנאמרות בטון רגזני, אבל היא לא נתמכת במילים קשות שמאפשרות לך להחזיר מלחמה. והתוצאה היא תסכול.
במדינה שמספר עמותות המזון בה רק עולה משנה לשנה והאדם הפרטי ממלא את מקומה של הממסדיות באופן שיטתי, צריכה להידלק נורת אזהרה. ישראל לא אמורה לסמוך על טוב ליבם של אזרחיה ועל נכונותם להגיש עזרה. והיא בטח לא יכולה להחשיב מצב שכזה כפתרון הגיוני לבעיות ומצוקות של השכבות החלשות בה. מי שנבחר לשרת את הציבור הוא זה שעליו מוטלת האחריות לטפל בפצעיה המדממים של החברה הישראלית.
"אם יש כל כך הרבה בעיות במדינה, איך זה שאין תחושת כאוס?" נזרקה לעברי השאלה במהלך ויכוח קולני. התשובה היא שבישראל הצרות עומדות בתור. הן ממתינות בשקט מופתי, כל אחת לתורה שלה, לרגע בו יופנה אליה אור הזרקורים. לרגע בו יעסקו בה וישתדלו השתדלות מזויפת למצוא לה פתרון. ככה שומרים על בלאגן מסודר. אל תנסו ליישם את זה בחייכם, זה לא עובד.
דואליות זו אולי המילה שמתארת באופן הכי מדויק את מערכת היחסים עם המדינה כשאתה מגלה פער עצום בן מה שחשבת שהיא לבן מה שקיים בפועל. ברגע ההתפכחות התחושה היא תחושה קשה שמשאירה אותך המום ונסער.
ואולי זאת האהבה האמיתית. כזאת שמתייסרת, מתחבטת ולא נרגעת. "אין מלכודת מסוכנת כשלוותם של אוהבים" כתבה נעמי שמר בתרגומה לשיר של ז'ק ברל "אהבה בת עשרים". מי צריך אהבה מושלמת?
(מתוך הבלוג של yossid85 "ועל כל ישראל")
ספוילר: 
נכתב במקור על ידי -David-
