סיפורום סיניים
גם זה יעבור
תלמיד ניגש למורה שלו ואמר: "מורי, המדיטציה שלי נוראה! אני כל-כך לא מרוכז, או שכואבות לי הרגליים, או שאני נרדם כל הזמן. פשוט נורא".
"זה יעבור", אמר המורה בענייניות.
אחרי שבוע, התלמיד חזר למורה: "מורי, המדיטציה שלי נפלאה! אני מרגיש כל-כך מודע, כל-כך רגוע, כל-כך חי! זה פשוט נפלא".
"גם זה יעבור", אמר המורה בענייניות.
לאט אבל בטוח
סיני, אמריקאי וישראלי הלכו למסעדת דגים לאכול צהרים. התיישבו והזמינו דג.
אחרי מספר דקות, ניגש אליהם המלצר ואמר: "רבותי, אני נורא מצטער, אבל אנחנו לא מצליחים לתפוס את הדג שלכם. הוא האחרון שנשאר במכל, ומצליח להתחמק מאתנו כל הזמן."
הישראלי אמר: "אני אתפוס אותו".
הלך למכל-הדגים, הפשיל שרוולים, וניסה לתפוס את הדג בידיו. ניסה בימין, ניסה בשמאל, ניסה בשתיהן יחד, נרטב כולו - הדג חופשי.
האמריקאי אמר: "אני אתפוס אותו".
הלך למכל-הדגים, שלף מכיסו את החכה המשוכללת ביותר בעולם, הכניס למחשב את סוג הדג, מידות המיכל (אורך, גובה ורוחב) וטמפרטורת המים, הרכיב פיתיון לפי המלצת המחשב, השליך את החכה, השליך שוב - והדג חופשי.
הסיני אמר: "אולי אני אצליח".
ביקש מהמלצר דלי וכפית. מילא את הכפית במים מן המכל, ושפך לדלי. ועוד כפית מים מן המכל, ושפך לדלי. וכך הלאה, עד שהתמלא הדלי. אז ביקש מהמלצר שישפוך את המים בשירותים, וכשחזר הדלי מרוקן המשיך למלא מן המכל ולשפוך לדלי כפית אחרי כפית, עד שנגמרו המים במכל, והדג נתפס בקלות.
שלווה
נזיר שחיפש עצה, בא למורו ואמר: "אין שקט בנפשי, בבקשה הרגע את מוחי".
אמר לו מורו: "הבא את מוחך לפני ואני ארגיע אותו".
ענה לו הנזיר: "אולם כאשר אני מחפש את מוחי, איני מוצא אותו".
"הנה", קרא המורה, "הבאתי שלווה לנפשך".
אילו ידעה העז
אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו.
אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת.
העז, הדג ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת.
רק האדם מנסה ל"דעת" בידיעה היודעת.
על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר - נהר.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי XsonicX
