שיר בלי שם...
אותם הרגעים, שרופים באשר הם
אותם הישיבות, עצימת העיניים באשר היא
טיפש כי יימלוך - ויעש כן
המוח שעובד כדי לתקן את דעתי
האכזבה מעצמי, מאהבה, ממני
כבר מיזה תקופה שהראש כבר לא למעלה
מחפש את דרכיי, כי אני אינני עודני
והאם יש לי חצי שני? קר לה?
כי למרות השמש הגשם מעליי לא מפסיק
ניגמרו לי הסגריות, נישארה רק המצית
הצדדים שאף אחד לא יכיר בי
ההרגשה המציאותית, שאף חבר לא יקריב לי -
כי יש הרבה מה להפסיד, אבל אין חבר
הפיתרון הכי בטוח שלי זה להיסתגר
לשבת בחדר חם, לעשות מדיטציה
לחייך לעצמי בשקט - לא צריך שום אינטראקציה
אומרים "אתה תקצור את מה שזרעת"
אבל אם נתתי והזעתי, ובסוף גודלים רק קוצים?
על טעויות לא סולחים, וחטאתי
החטתי אנשים ומטרות, ובמיוחד לבבות
הנשימות, האמת, העצב שבכתיבה
האהבה שמידי יום איתי לא מטיבה
ורציתי בני אדם, בני עוולה
אך לאף אחד זה לא היה מספיק
דמיתי את עצמי למעין מכונה
הרובוט שלא צריך לשאול אותו "מה שלומך?"
הלבד, הבדידות, הקורות שנופלות
בתיאוריה אני מרגיש כמו הנוף שהיה מאחורי לוט
הפיתרון שלי הוא לשבת
לחכות ליקום שיוזיז לעולם שלי את השלכת
והעונות ייתחלפו ויבוא החורף
כי הפיזיקה תמיד תיהיה עובדה.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי eLecy
