ממשיכה לחתוך ורידים|17
החיים שלי הם אכזבה אחת גדולה... אני עצמי, הסביבה והנסיבות הפכו אותם לכאלה בלתי נסבלים.
מלפני שנה התחלתי לחתוך לעצמי ורידים (לא ממש לפתוח אותם, פשוט לחתוך את שכבת העור שמקיפה אותם). אני מרגישה שאכזבתי את עצמי ויותר מכול את אמא האהובה עליי. ההורים שלי גרושים מאז שנולדתי, לאמא שלי היה מאוד לא קל לגדל ולחנך אותי לבד במיוחד בארץ זרה (עלינו לכאן כשהייתי בת 10). אמא שלי עשתה הכול בשביל להעניק לי את המעט שהיא יכולה, היא עבדה בכול עבודה מזדמנת - עבודות סיזיפיות ומעייפות מאוד. הבריאות שלה החלה להדרדר והיום יש לה הרבה בעיות בריאות... היא תמיד רצתה שאהיה מוצלחת - בעצם כמו כול הורה אחר. אני מרגישה שאני מאכזבת אותה כי אני לא מתקדמת לשום מקום. אני חושבת שהיא ראויה לבת יותר טובה ממני, לבת מוצלחת שמעלה לה חיוך על הפנים. אני לעומת זאת, לא מוצלחת בכלום... כול מה שאגע בו יגמר בכישלון ואכזבה גדולה. אין לי חברים. האנשים שאני מכירה רחוקים מלהיות חברים... הם לא מבינים אותי וגם לא יודעים מה עובר עליי, לא מתעניינים... הם בראש אחר לגמרי ואני בראש אחר לגמרי. ואפילו כשחליתי במשך חודש שלם, אף אחד לא דאג להרים אליי טלפון ולשאול לשלומי. כשחזרתי חלקם שאלו מה קרה וכו'... רק כי באותו הרגע לא היה על מה לדבר. זאת צביעות ואני שונאת צביעות באנשים. קשה לי להפתח לאנשים באופן מידי בגלל התעללות מצידם בכול מיני שלבים בחיי. מעולם לא הרגשתי אהבה אמיתית, מעולם לא אהבתי... היה לי חבר שהיה מבוגר ממני בכמה שנים טובות, בזמן שהוא חש חיבה מסוימת כלפיי,הייתי אומרת חיבה מינית, שהייתה מסתכמת בבילויים משותפים אני, פשוט פחדתי מבדידות וצער ולכן העדפתי לבלות איתו. ניסיתי לאהוב אותו, אבל לא הצלחתי. הוא לא אהב אותי בגלל מה שאני באמת יש. הוא אהב רק את הבילויים שלנו... הייתי מקום לפריקה עבורו, כשהוא חש בי צורך לאחר יום עמוס, יום מעייף הוא היה יוצר איתי קשר. כשאני חשתי צער וניסיתי לדבר איתו המילים שלי עברו כמו אויר דרך האוזניים, לכן העדפתי לו לשתף אותו. כול אחד שימש אותי ומשמש אותי בשביל המטרות שלו, אבל אך פעם אף אחד לא ניסה להכיר אותי לעומק, את האדם שמאחורי המעטפת החיצונית. אף אחד לא ניסה להכיר את ה- "אני" שבי מבלי מחשבות של ניצול כזה או אחר. אני תמיד קנאתי באהבה שאמא שלי מעניקה לאחותי הגדולה (שלא תחשבו שלי היא לא מעניקה, פשוט תמיד היה נראה לי שאמא שלי אוהבת את אחותי יותר...). כן אחותי... מוצלחת בכול. אני מוצאת אותה מאוד צינית, קטנונית ומאוד מתנשאת. היא תמיד מצאה בי פגמים וגם כשפרגנה עשתה זאת בצורה צינית. אני לא יכולה לשתף אותה בכלום, אני שונאת אותה. פעם מרוב שיבוכים שהעניקו לה קרובים והסביבה עד כזה שהיא חכמה, עד כמה שהיא נחמדה ועוד הרבה שיבוכים... ניסיתי לחכות אותה בהכול. חיכיתי אותה מגיל צעיר, את דרך התנהגות שלה... הכול רק בשביל לזכות בשיבוכים ויותר באהבה. עדיין לא זכיתי והיום אני מבינה שהאישיות שלי קצת מבולבלת, כי אני לא בטוחה מי אני. אני פשוט לקחתי על עצמי כמה קווי התנהגות שלא שייכים לי, אלא לאחותי וזאת לא ממש אני המקורית, אבל כיום קשה לי לוותר על אותם קוויי התנהגות, כי זה משהו ש- "נכנס" בי חזק, בתת מודע. כתוצאה מכול זה אני פשוט לא רואה מטרה מסוימת, אני מדי פעם מאוד אפתית ולפעמים לא אכפת לי משום דבר וגם לא מעצמי. המצב הזה גורם בי סטרס רב שמחליש את כוחות הפיזיים שלי ויותר מכול את הנפשיים. כתוצאה מכך, הזנחתי את הלימודים, הציונים שלי מאוד נמוכים חוץ ממקצוע אחד - אנגלית. אני לא מראה סימני עצב כלפי חוץ (למשל בתיכון...), לא משתפתאף אחד - כי אין את מי. את אמא שלי אני לא רוצה לשתף משתי סיבות: 1. אני לא רוצה להעמיס עלייה - גם ככה יש לה הרבה בעיות. אני לא רוצה לגרום לה לתחושה של אכזבה טוטאלית. 2. אני לא רוצה שאמא שלי תספר את מה שעובר עליי (בין אם זה במכוון, או בין אם זה באופן לא מודע) לאחותי הגדולה, אני לא רוצה שזאת תתערב לי בחיים. יש לי תחושות עמוקות של סלידה מהאדם הזה. זה רק ידכא אותי ויגרום לי לעבור סטרס נוסף. בגלל כול המצב אני לא יכולה למצוא עבודה... אני מנסה לחפש, אבל בסופו של דבר או שלא לוקחים אותי או שאני נשברת (בגלל דיכאון ופחד מלהיפגע שוב מאנשים) ובכלל לא ניגשת לשאול האם המשרה עדיין אקטואלית.
המצב הזה החמיר בשנה האחרונה. לכן, ניסיתי להיפטר מהכאב הנפשי דרך כאב פיזי. התחלתי לחתוך ורידים על הידיים (במיוחד על יד שמאל). אני אפילו התמכרתי לזה, זה מקל עליי באיזשהו מובן. אני לא יודעת איך להסביר את התופעה הזאת. אני תמיד הולכת עם חולצות ארוכות בשביל שלא יבחינו בפצעים. הידיים שלי מלאות בצלקות שחלקן מבהירות אחרי 4 חודשים, אבל הרוב נשארות שם... היחידות שמסורות לכאב שלי. בזמן האחרון התחלתי לחתוך את העור שעל איזור הבטן שלי וגם ברגליים באיזור שנמצא מעל הברכיים, ככה שאנשים לא יבחינו. אני ניסיתי לעצור, אבל באותו הרגע שהפסקתי הצער חנק אותי עוד יותר, אני הרגשתי אפתיה מוחלטת, הרגשתי אבודה לגמרי. ניסיתי כמה פעמים לקחת תרופות חזקות של אמא שלי (תרופות לב ותרופות מיגרנה שידועות בפעילות כימית חזקה במיוחד), במטרה לשכוח קצת מהכול. אפילו חשתי מדי פעם ממש מצב רוח מורם, מסתבר שהתרופות פעלו עליי כמו סמים קלים-בינוניים כשלקחתי אותם בכמויות, אך עדיין חשתי צורך לחתוך... אני חוששת נורא שאמא שלי תאתר את הפצעים האלה מתישהו... מצד שני אני נורא פרנואידית שזה יקרה מתישהו ולכן, אני בודקת אלף פעם אם הסתרתי הכול, אם סגרתי את החדר וכו', אם ניקיתי אחרי את הכיור ולא השארתי סימני דם על שום כלי או פריט. כול זה החמיר את ה- OCD שיש לי שמוסיף לדיכאון שגם ככה לא ממהר לעזוב. אני לא יודעת מה לעשות... אני אבודה. אני לא מתלוננת על הבדידות, אניי לעיתים קרובות אוהבת להתבודד עם עצמי... אני לא מצפה שכולם יבינו אותי, לא מצפה שכולם יאהבו אותי, לא מצפה... מצפה שלפחות מישהו אחד יבין אותי ויהיה איתי בגלל האישיות שלי ולא בגלל מראה חיצוני או מטרת ניצול כולשהי.
סליחה על החפירה, פשוט אין מקום אחר לפרוק את זה.
תודה.
השיר הזה פשוט מבטא טוב את הרגשות שלי עכשיו.
ציטוט ההודעה
