אל איי
הייתי אפחד בים של מישהואים, הולך ברחובות עמוסים אדם, שקיות מכל מקום. כולם רצו למכור לי משהו. לא הכרתי אף אחד, פרצופים זרים, מאושרים, ניתוחי אף ושדיים ומתיחות פנים, אנשים עיוורים זה לזה, שותקים את השתיקות שלהם בצניעות, אבל חיים על 140 קמ"ש ולא שמים לב לאף אחד, והם היו כל כך לבד. וגם אני הייתי בלעדייך.
כל סוף שבוע הייתי הולך למסיבות שלהם, המון ילדים על אפרים ודאונרים קופצים במקום עם ידיים למעלה, והשיזוף המזויף נוזל להם לתוך החזיה של הויקטוריה סיקרט'ס ולהן לא אכפת אפילו קצת כי החזייה תישאר על הרצפה של השרותים, והן יאספו את עצמן בשקט בבוקר, לבד. הן צועקות בקול ולא חושבות הרבה, שותות שוטים נקיים של ודקה, כי הן לא יכולות להפסיק לברוח, זאת המהות שלהן. היא לא הייתה שונה, ויקי קראו לה, בלונדינית מרוטת גבות ועמוקת מחשוף, עם האצבעות הכי ארוכות שראיתי בחיי ולשון מנוסה, היא נשענה מעליי, היה לה ריח של ים וזרע, המבטא האמריקאי שלה רק הרחיק אותי ממך יותר. היא לבשה גופיה עם דגל ארצות הברית, ג'ינס נמוך ובהיר שהיה גזור בקצוות. ועקבים אדומים גבוהים. "whatever" היא אמרה על הנאום הארוך שפצחתי בו על מחויבות שאני לא מוכן לה. מושיטה אצבעות ארוכות אל עבר המקטורן-ילד-טוב שלי, מדביקה שפתיים אדומות ודביקות לשפתיי. "היי" היא שאלה, נועצת בי מבט ספק מרחם ספק מפתה "אתה רוצה ללכת למקום שנוכל להיות בו לבד?" היא לחשה לתוך האוזן שלי. יכולתי להרגיש את הרוק שלה ניתז לי ישר לתוך הקונכייה, זה בעיקר הגעיל אותי. נזכרתי בך על המיטה שלי, בטישירט שהייתה גזורה בחלק העליון, ותחתונים עם הכתובת "Monday" עליהם. "מה שאתה רוצה..." אמרת לי אז. "לא'כפת לי. גם ככה לא תכננתי שום חוויה מינית מסעירה כאן..." צחקת, מעיפה מבט מהחלון לתוך רחובותיה המוכרים והאהובים של תל אביב. "אבל אתה יכול כמובן..." הבטת שוב בפני "לעשות מה שאתה רוצה. אני לא אמנע ממך ליהנות. זה לא כאילו אתה שייך לי" לשניה אחת רציתי שוב להיות שייך לך. וכשאמרת את זה, החיוך שלך היה עצוב. לרגע אני חושב על לומר לויקי לא. אני מתכנן לעצור אותה. אבל היא מהירה ממני, היד שלה כבר בתחתונים שלי, ואני לא יכול לחשוב ישר.
************************************************************************
Delilah : תגיד, הגרוטאה שלך יכולה לשרוד מסע לאילת?
מר-אלקובי: חחח מצחיקה את.
Delilah : נו נו נו, יהיה כיף. סופשבוע, רק אני ואתה. בוא, אל תהיה מעפן.
מר-אלקובי: למה נראה לך? אני לא בן חמש עשרה, יש לי מחויבויות.
Delilah : אוקי, כל מה שאתה עושה כל היום זה לאונן מול תמונות מהפייסבוק שלי. אם כבר, לי יש מחויבויות. וחוץ מזה, אני אשכב איתך.
מר-אלקובי: באמת?
Delilah : לא! למה נראה לך, אלקובי? אתה צריך להיות מרוצה שאני מבקשת לישון איתך באותו חדר בכלל.
Delilah : נו, עומר, אל תהיה כזה...מבוגר.
מר-אלקובי: עירום חלקי?
Delilah : XD אני רצינית עומר, אני לא רוצה להיות בבית בסופשבוע, כבר ביקשתי רשות מאבא שלי והכל.
מר-אלקובי: את נמשכת אליי בטרוף, הא? לא יכולה להחזיק את עצמך.
Delilah : הוא מביא את הבימבו המכוערת שלו לסוף שבוע של "פינוק אמיתי" (מתוך אסמס שנקרא בגנבה. אסמס. חושב שהוא בן 20) אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו.
מר-אלקובי: מבאסת את....
Delilah : זה אומר שכן?
מר-אלקובי: אני לא יכול לענות לך, אלא אם כן תשכבי איתי. מצטער בובה.
Delilah : אוף, אתה כזה פדופיל... :/
מר-אלקובי: D: תהיי מחר מחוץ לבית עם מזוודה קטנה וחצאית מיני, אני אביא אוכל.
Delilah : ארומה?
מר-אלקובי: קבענו. ובסוף את תשכבי איתי. את יודעת את זה.
Delilah : אני אפילו לא בטוחה שזה חוקי!!!
מר-אלקובי: כן, בטח. בגלל זה... D:
************************************************************************
ויקי הייתה איתי שלושה חודשים, היא המשיכה לסחוב אותי לעוד ועוד מסיבות. ובכל פעם שהייתי גומר הייתי חושב רק עלייך. השיער השחור והכהה שלך נח בעדינות על הכתפיים העדינות. עיניים כחולות עצומות, ריסים ארוכים, העור העדין של שלך, הורידים הקטנים והסגולים. הייתי נזכר בחום של העור שלך, בציפורני הידיים הארוכות, המלטפות את הגב שלי. ויקי הייתה פשוטה יותר. נלחמת בכפתורי הג'ינס שלי, כאילו מלאת להט, בעיקר עצובה, כל הזמן מפחדת להישאר לבד, אז היא מגבירה את הווליום. גבוהה ורזה. היה לי ציצי מפלסטיק, איך כל הכסף בעולם לא יקנה לה אהבה. איך אפשר לאהוב אותה בכלל? הבנתי שאני לא יכול להיות איתה שלושה חודשים מאוחר מדי, כשהיא הקיאה את נשמתה מעל אסלה באיזה חוף, אוחזת בחלקיה הרטובים, המלוכלכים של האסלה בנואשות, הבטתי בה, ולא הצלחתי להתקרב. ניסיתי למצוא בה נקודות אור שהיו זכורות לי ממך, שלוות הנפש התמידית, ההומור המוצלח, האופן שבו הייתי צריך להשקיע את כל-כולי בכל משפט בשביל להרשים ולרגש אותך. באותו יום שלחתי לך את האימייל ההוא שהתשובה העלובה שקיבלתי עליו יומיים מאוחר יותר הציבה אולטימאטום חד משמעי "נדבר כשתחזור", וכבר ידעתי שאחזור כמו כלב עם הזנב בין הרגליים.
************************************************************************
Delilah : אני שונאת אותך, בסדר?
מר-אלקובי: לא משהו האמת. היו בחורות שמצאו לזה ניסוחים מוצלחים יותר.
Delilah : תגיד, מי ההומו שאמר לך שאתה מצחיק?
מר-אלקובי: אילת, החוף של מלון דן, אוהל קטן, פנס של פלאפון, את צוחקת בלי שליטה. אני חושב ששם באמת הבנתי את זה.
Delilah : אתה יודע שהיית אמור להתקשר. כל בחור נורמלי היה מתקשר. מה הבעיה שלך?
מר-אלקובי: שבניגוד אלייך, את חשובה לי
Delilah : יופי. עכשיו אתה סתם...
מר-אלקובי: מה הבעיה שלך, דליה, הא? למה עשית את זה בכלל אם את כזאת ילדה מבולבלת? אני בטוח שיש לך המון מחזרים הרבה פחות נקשרים רגשית, אני בטוח שיש מישהו אחר שהיה עושה לך טובה. מה הבעיה שלך בכלל?
Delilah : למה נראה לך שעשיתי את זה?!
מר-אלקובי: אני רציני. למה זה היה טוב? "אל תדאג, אתה לא צריך לישון בחוץ... זה לא כאילו יקרה משהו. חה חה חה חה חה"
Delilah : לא, ברצינות, אני אתן לך שלושה ניחושים
מר-אלקובי: שניה אחר כך כבר היית מרוחה עליי למה, בשביל מה?
Delilah : wrong answer
מר-אלקובי: מה חשבת, שאני לא בן אדם, או שאת קדושה? זה היה ברור שזה מה שיקרה, ואת יודעת מה הכי מסריח? שבסוף רק אני תמיד נפגע.
Delilah : שוב טעית אלקובי, יש לך רק ניחוש אחד.
מר-אלקובי: כוסאמא שלך, בסדר? אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך. אני מת מפחד, טוב?
Delilah : שוב טעית. המשחק נגמר. קוואה קוואה קוואה קוואהההההההההההה
Delilah :
Delilah : כי אני אוהבת אותך, מפגר.
************************************************************************
ויקי בכתה כמו ילדה קטנה, היא שכבה על הרצפה של המועדון הריק וסירבה לקום כדי שאסיע אותה. "why why why why?" היא לחשה בשקט, לא מביטה בי. נשכבתי לצידה, היא הסתובבה והביטה לי עמוק בעיינים עם עדשות הצבע הבובתיות שלה. "אני לא טובה מספיק?" היא שאלה בלחישה.
"יש לי אחרת." עניתי.
ויקי התרוממה על יד אחת, השיער שלה היה מבולגן והעיינים אדומות, יכלתי לראות את העדשות צפות בתוך הדמעות שלה בתוך העין, אז הסטתי מבט. זה היה קצת כמו בטלנובלות, היא מביטה בגב שלי, אני מביט ישר לתוך המצלמה, מוזיקה שקטה ודרמטית מאחורה, ורוח בשיער, משהו כזה.
"וזה מפריע לה?" שאלה ויקי.
"לא." עניתי בפשטות "אני היחידי שזה מפריע לו."
ויקי חייכה "אתה בסדר למרות הכל"
"את רוצה טרמפ הבייתה?" שאלתי בשקט. "לא." היא אמרה מיד.
"להשאיר לך כסף למונית?" "לא."
"את רוצה ללכת ברגל?" "לא"
"שאני אשאר איתך?" "גם לא."
"אז מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה להישאר כאן. לבד. תודה הומר (היא אף פעם לא הצליחה לבטא ע' כהלכה) אני אסתדר."
צחקתי וליטפתי לה את הראש, מה שגרם לה לפרוץ שוב בבכי. למחרת כבר היה לי כרטיס אחד חזרה לישראל. לא יודע מה חשבתי לעצמי בכלל.
************************************************************************
"מה אתה עושה פה?" שאלת בלחש.
"מחפש אותך." עניתי.
"כמה זמן אתה בארץ?"
"כל הדרך מבן גוריון עד אלייך."
נעצת בי מבט ארוך ובוחן, גם אני בך, אותו שיער שחור וחלק, אותן עיינים כחולות ועצובות, עדיין לבנה כמו קיר, פתחת לי את הדלת בחולצת בית ספר ומכנס קצר. היית שונה. פעם לא התלבשת ככה. היו לך המון צמידים צבעוניים על היד.
"יש לי חצי שעה עד תחילת הלימודים."
"בא לך לראות סרט?"
"אני לא יכולה עומר, יש לי בית ספר. אני לא בת 25, אני לא יכולה לנסוע ללוס אנג'לס יום אחד, כי אני צריכה פסק זמן, ולחזור אחרי חצי שנה כי פתאום חזר לי החשק. אני לא יכולה לנסוע איתך אפילו לסרט. אני תקועה כאן."
"את תגדלי." אמרתי בשקט.
"אני יודעת. זה אתה שלעיתים אני בספק אם יגדל."
הרמת אליי את העיניים הנואשות שלך, מיד נזכרתי בידיים של ויקי אוחזות באסלה, אותה סוג של נואשות.
"יש לי בית ספר, עומר. אם אתה רוצה להכנס, אתה מוזמן. אם לא, אז לך."
"ההורים שלך בבית?"
"לא."
"אז אני אשאר אצלך קצת."
שתקנו כמו שני זרים, המון שאלות שצפו נבלעו במהירות בתוך הגרונות שלנו, נשכבו על שלל האשמות ההדדיות שרצינו להטיח ולא העזנו. אולי היו אלה השישה חודשים האחרונים שהפרידו בנינו.
"עזבתי אותה בסוף."
"מין הסתם." אמרת, ואחרי שתי דקות הוספת "אם אתה כאן..."
"בשום שלב היא לא החליפה אותך."
התיישבת על השולחן "כמה זמן היית איתה?"
"שלושה חודשים."
"למה?"
"כי אני מת מפחד דליה. אני לא חושב שאת מבינה כמה זה מפחיד."
"מה מפחיד אותך?" לחשת. ראיתי את הדוק העדין של הדמעות. "אני מפחידה אותך? המטומטמת מאל איי מפחידה אותך? אולי אתה הומו? מה הבעיה שלך בכלל?"
מול העיינים שלי צפה דליה אחרת, צוחקת בלי שליטה, רצף של תמונות סטילס, נשיקה ארוכה, חזיה שנוחתת על הרצפה, העור שלך, רך וחם, ואני שוקע בו, את בוכה, את בוכה, את בוכה, אנחנו מחובקים, את אומרת "בוא נחזור הבייתה", אני אומר "אני מת להיות איתך שוב", את שותקת, את שותקת, את שותקת, מסך המחשב שלי, הודעה חדשה אחת, "כי אני אוהבת אותך מפגר" ועוד המון תמונות, שלנו בגן חיות, שלי עם אבא שלך, שלך ושל ההורים שלי, אנחנו עושים פרצופים של קופים, אני מלמד אותך לנגן "היי ד'אר דלילה" חודש, חודשיים, שלושה, חצי שנה, שנה, אסמס אחד באמצע הלילה "אני אוהבת אותך המון המון המון המון המון המון המון המון המון" ואז פתאום אני מתאפס על עצמי, ואני מת מפחד. "אנחנו צריכים לדבר. בלה בלה בלה בלה" "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה בלה בלה בלה בלה" מטוס לאל.איי, ויקי, והנה אנחנו כאן, שוב. שאלת מליון הדולר צפה באוויר, ואני צריך לענות. יש לי הזדמנות אחת אחרונה לתקן איתך הכול, יש לי הזדמנות אחת אחרונה להציל אותנו.
"מה הבעיה שלי?" "מה הבעיה שלי?" "מה הבעיה שלי?" "מההבעיהשלימההבעיהשלימההבעיהשלימההבעיהשל מההבעיהשלימההבעיהשלי?"
"את הבעיה שלי." אני אומר בשקט. "חוץ מזה לא מעניין אותי יותר כלום בעולם." אני כורך את הידיים שלי סביב המותניים שלך, מה שגורם לך להתקרב אליי ואני מריח את הריח המוכר והרחוק של המרכך בגדים שלך, וסבון, וריח של אוכל. ופתאום לא מבין מה עשיתי חצי שנה כל כך רחוק מכל מה שאני אוהב. "איך אני יכולה לסמוך עליי?" "את פשוט...יכולה." אמרתי "אף אחד לא יאהב אותך כמוני."
את נאנחת בשקט, אני נעמד מולך.
"אז למה עשית את זה?" את מתעקשת, אולי כי גם את יודעת שחיוני שאני אענה:
"כי אני אוהב אותך." ואז להוסיף, חצי דרך לשפתיים שלך, כבר בעיינים עצומות: "מפגרת."
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי ישראל
