ה10 בספטמבר 2001, בוסטון, בית משפחת קאפל-ביל.
"למה אתה חייב להיות כזה עקשן?" אלינור כעסה על אחיה התאום, דילן.
"ככה! בוסטון כל כך משעממת, ולוס אנג'לס – לוס אנג'לס מדהימה! זוכרת את החופשה אצל סבתא?" הוא ניסה נואשות לשכנע אותה. דילן כל כך רצה לטוס עם אבא שלו ללוס אנג'לס אחרי שהוריהם התגרשו.
"ברור שאני זוכרת! ואני יודעת שהיה כיף, אבל... עכשיו זה לא מה שהיה אז. אמא ואבא כבר לא ביחד." הפרצוף של אלינור הפך בין רגע לאותו הפרצוף שהיה לה בלוויה של סבה.
"תודה שאת מזכירה לי את זה..."
"ואם תטוס עם אבא, אתה תזכור את זה תמיד! זה כל הזמן יהיה מולך! בלי אמא, בלעדיי..." אלינור הסתובבה והלכה לשבת על הכיסא שליד המחשב בחדר שחלקו שניהם.
"אז... את תתגעגי אלי?" חיוך קטן התגנב על פניו. דילן אהב את הרגעים שאלינור הזכירה לו שהיא עדיין אוהבת אותו. היא לא הייתה נוהגת לעשות את זה, ואת הרגעים הנדירים האלו דילן אהב.
"ברור! אידיוט!" אלינור הסתובבה אליו ברגע, ודמעות בעיניה. "למה הם חייבים ללכת למקומות כל כך רחוקים? כדי להפריד בנינו? אני לא רוצה את זה..."
"אל תדאגי," דילן התקרב, חיבק אותה וליטף את ראשה. "אני לא עוזב לשום מקום."
ומה אלינור אהבה? את החיבוקים של דילן. כשהיא הייתה חברה של אדם, הם התחבקו הרבה, אבל היא הרגישה שהחיבוקים האלה לא היו מאהבה, אלא סתם כדי שהם ישארו ביחד. זה גם מה שגרם לאלינור לעזוב אותו. דילן היה בכמה סנטימטרים יותר גבוה מאלינור, והחיבוקים שלו היו מלאי אהבה – ככה הרגישה אלינור.
הקשר בין שניהם היה קשר מיוחד, ממש מאז שנולדו. אפילו כשהיו תינוקות, הם בחיים לא רבו בעריסה. אפילו בתקופה שאלינור לא הייתה יפה כמו שהיא כיום – היום הראשון של כיתה א', של הבנות בכיתה שלה צחקו עליה, אפילו הבנים. ומי היה שם כדי להגן עליה? דילן.
דילן אף פעם לא היה מוצלח עם בנות, אבל אחותו תמיד עזרה לו ודחפה אותו לנסות. ועד שהצליח לצאת עם מישהי, והחבר-לשעבר שלה הגיע ונתן לו אגרוף ששלח אותו ישר לטיפול נמרץ – הראשונה שנעמדה לידו והחזיקה לו את היד הייתה אלינור. וכמובן שזה עוד רגע נדיר שדילן יזכור תמיד. הוא כבר הבין שאלינור היא פשוט אחת שקשה לה להביע חיבה.
"דילן, זה אומר שאתה נשאר?" אלינור שאלה בתמימות.
"כן. בשבילך. אני לא רוצה לפרק את המשפחה הקטנה שלנו, ובמיוחד לא להפריד בנינו." הוא המשיך ללטף את שערה השתני.
"יופי!" היא דחפה אותו אחורה. "סופסוף קלטת שזאת טעות!" היא הסתכלה עליו עם חיוך.
"ושוב את הורסת את הרגע הזה!" דילן צחקק ועלה בו געגוע לאחותו שלא יודעת להביע חיבה.
"ילדים?" אימם פתחה את הדלת טיפונת והציצה דרך הפתח הקטן. "הכל בסדר?"
"כן, הכל מצויין." אלינור לקחה פיקוד. "דילן בדיוק אמר לי שהוא נשאר ולא טס מחר עם אבא."
"מצויין." רוז, אימם של אלינור ודילן נכנסה לחדרם בחיוך. "מחר אתם תצטרכו לבוא איתי לעבודה לאחר שנלווה את אבא שלכם לשדה התעופה."
"כן!" אלינור שמחה, ובמקביל השחיל דילן "לא" קטן לשמחה. רוז עבדה בסוכנות הנסיעות 'אמריקן איירליינס'. היא גם סידרה לאביהם של התאומים, רונלד, את טיסה ללוס אנג'לס.