פרשת ויקרא- הרב כפיר ברוך מבורך דדון
מידת הרחמנות

טרם הקרבת הקרבן היה בעל הקרבן סומך ידו על ראש הקרבן, בבקר כתוב ”וסמך ידו“, ובצאן כתוב ”את ידו“, ביאר בעל הטורים, לפי שהבקר חזק יכול לסבול הסמיכה שצריך לסמוך עליו בכל כוחו, מה שאין כן בצאן ובעזים, לכך נאמר ”את“ שמשמעו ברפיון.

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו את מידת הרחמנות, וכאשר באים לסמוך על קרבנות הבאים מן הצאן ומן העזים,יש לזכור שהם חלשים יותר ומשום כך יש לסמוך ברפיון ובעדינות כדי שלא לצערם.

מספרים על רבי אליהו לופיאן זצ“ל, פעם אחת כאשר ביקש להיכנס לביתו, הבחין כי זה עתה סיימה העוזרת לשטוף את הרצפה, עמד בפתח הבית וניקה את נעליו בקפידה מרובה, ולא נתקררה דעתו עד שנעמד על רגל אחת ובדק היטב את סולית הנעל, אם לא נשתייר עליה שמץ של לכלוך העלול לגרום לכתם ברצפה הנקייה ולגרום צער לעוזרת, וכך בדק גם את הנעל השנייה, ורק לאחר שהיה בטוח כי נעליו נקיות כראוי, נכנס פנימה, העוזרת שהתפעלה מזהירותו אמרה ”מימי לא ראיתי אדם שידקדק כל כך במעשיו“, והיה בזה קידוש שמים (לב אליהו).

ובזה יש להליף (ללמוד) את הנאמר בברכת ברוך שאמר, בתפילת שחרית, ”ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות“, יש להיזהר ולרחם על בעלת הבית (ברוך מרחם על הבריות) שניקתה את הקרקע (ברוך מרחם על הארץ)...

דבר נוסף באה תורתנו הקדושה ללמד, גם כאשר יהודי חפץ בקרבת ה‘, עליו להיזהר מלפגוע בסביבתו, בא יהודי להקריב קרבן ורוצה לסמוך מלא ידיו על הקרבן, מזהירה אותו התורה, שאינו יכול לעשות מצוות על חשבון הזולת, ועליו לזכור לנהוג עם הצאן והעזים במידת הרחמנות ולסמוך עליהם ברפיון, וכך הדבר בכל עניין מעבודת ה‘ כאשר רוצים לקיים מצוות, יש להיזהר שלא לפגוע בזולת.

ה‘ יעזרנו ליישר דרכינו והליכותינו.

מעיינה של תורה
“ויקרא“ - אלף זעירא האלף הזעירא ב“ויקרא“ באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. ”אלף“ - כלומר, לימוד תורה (”ואאלפך חכמה“) - מתקיים רק אצל ”זעירא“ - מי שמזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו - “ויקרא אל משה“ - משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: ”לא איש דברים אנוכי“.