[פרשת השבוע]אחרי מות+קדושים
בס"ד
פרשת אחרי מות
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'
וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל
עת אל הקודש וגו'".
למה הסמיכה התורה את המקרה הטרגי והמזעזע של מות
שתי בניו "בקרבתם לפני ה", לציווי שנצטווה אהרן שלא
לבא בכל עת אל הקודש?
רש"י מבאר את הדברים בדרך משל: "משלו משל, לחולה
שנכנס אצל רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב
(מקום שהוא קריר ולח), בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן
ואל תשכב בטחב שלא תמות, זה זרזו יותר מהראשון, בא
שלישי ואמר לו אל תאכל וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני -
זה זרזו יותר מכולם" (ע"פ גירסת הרא"ם ברש"י). כותב
על כך מו"ר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר": "מוסר
גדול יש ללמוד מכאן, כי אפי' לאהרון הכהן הגדול משיח ה'
לא מספיק שאומרים לו שלא יבא בכל עת אל הקודש ואם
יבוא ימות. אלא צריכים להזהירו שלא ימות כבניו, כי מה
שרואים בעינים משפיע יותר על האדם וכו'".
והנה, הציווי שלא לבא בכל עת אל הקודש הוא ציווי מיוחד
לאהרן הכהן ולבניו, אך היסוד המבואר בדברי רש"י הנ"ל,
שייך גם אלינו. דהיינו, שעלינו לראות ולהתבונן במה שקורה
לאדם הסר ממצוות ה', ועל ידי כך להתחזק בעצמינו בשמירת
המצוות.
עומדים אנו בתקופת שנה שאין ערוך לה להתבוננות בחיוב
להזהר בכבוד הזולת, שכן בתקופה שבין פסח לעצרת מתו
שנים עשר אלף זוגים תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא. ולמה
מתו קדושי עליון אלו? מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (עיין
יבמות ס"ב ע"ב). ואנחנו נוהגים אבילות על מיתתם עד עצם
היום הזה. זה מחייב אותנו להתעורר ולחזור בתשובה בפרט
בנושאים של זהירות בכבוד הזולת. מוטל עלינו לצייר
ולדמיין לעצמינו כאילו המתים - תלמידי רבי עקיבא -
מוטלים הם לפנינו. חז"ל לא מצאו פגם אחר לתלות בו את
הגזירה הנוראה של מיתתם אלא זו בלבד - שלא נהגו כבוד זה
לזה. והרי זה דומה לרופא שמזהיר אותנו להזהר בכבוד
הזולת כדי שלא נמות, חלילה, כדרך שמתו תלמידי רבי
עקיבא.
אולם לדאבוננו, בדורנו אין אנו צריכים להרחיק עד לתלמידי
רבי עקיבא כדי לראות איזה אסונות מתרחשים לאלו שלא
נוהגים כבוד בזולת. החברה המודרנית הפכה למסגרת בה
"איש את רעהו חיים בלעו". כל אחד מנסה לקדם את עצמו
ואפילו ע"י רמיסת כבוד זולתו - אבל גם הוא עצמו אינו
משיג את הכבוד המיוחל. וכך הפכו התיסכול והיאוש
למאפיינים מרכזיים של חברתנו - ועלינו להתבונן שלא רק
אלו שכבודם נרמס סובלים מתופעות אלו, אלא גם אלו
הרומסים את כבוד זולתם הופכים למיואשים ולמתוסכלים,
ואולי אפילו יותר מאלו שכבודם נרמס על ידם. האיש
אשר עיניו לנוכח יביטו, יראה ויווכח כי אלו הזהירים בכבוד
חבריהם זוכים שחבריהם יזהרו גם בכבודם, ויכבדו אותם.
אלו שאינם פוגעים ומעליבים באיש הם האנשים המכובדים
בחברה והמאושרים בחייהם הפרטיים. ולהיפך, אלו שאינם
זהירים בכבוד זולתם, לבסוף גם כבודם נרמס.
מעתה שומה עלינו להתבונן שמלבד מצוות התורה המזהירות
ומצוות אותנו להזהר בכבוד הזולת, עוד עלינו לחזק את
עצמינו בשמירה על כבוד הזולת ע"י העצה הנ"ל, וכמו
הרופא שאומר לחולה: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב
שלא תמות כדרך שמת פלוני", כך עלינו לאמר לעצמינו: "אל
תיפגע ואל תזלזל בכבוד הזולת" כדי שלא נענש חלילה
כתלמידי רבי עקיבא, ואף לא נסבול מתחלואי החברה
המודרנית שהיא בבחינת "רודפת הנאות ויורשת אכזבות".
כאשר נזהר בכבוד הזולת נמצא שגם אנחנו נהפוך למכובדים
ולשלוים, וכמאמר התנא באבות (פ"ד): "איזהו מכובד?
המכבד את הבריות! שנאמר 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'".
פרשת קדושים
בתנחומא לפרשתנו עה"פ: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם",
כתוב: "אילולי שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה, לא
היה אדם לא בונה, ולא נוטע. שהיה אומר: 'למחר אני מת,
למה אני עומד ליגע בשביל אחרים?!' לפיכך העלים הקב"ה
מלבות של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע.
זכה [היהי] לו, לא זכה לאחרים.
מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה, והיה הולך עם
גייסות שלו להלחם עם מדינה אחת שמרדה בו, ומצא זקן
אחד שהיה נוטע נטיעות של תאנים. א"ל אדרינוס: 'אתה זקן
עומד וטורח ומתייגע לאחרים?' א"ל לאדרינוס: 'אדוני המלך,
הריני נוטע - אם אזכה אוכל מפירות נטיעתי, ואם לאו יאכלו
בני.' עשה שלש שנים במלחמה, וחזר לאחר שלש שנים. מה
עשה אותו זקן? נטל כלכלה ומילא אותה ביכורים של תאנים
יפות, וקירב לפני אדרינוס. א"ל: 'אדוני המלך - קבל אלו
התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאת בהילוכך, ואמרת 'אתה
זקן - מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים?', הרי כבר זיכני
הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו בתוך הכלכלה מהם'.
אמר אדרינוס לעבדיו: 'טלו אותה ממנו ומלאוה אותה
זהובים,' ועשו כך. נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים,
והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את
המעשה וכו'. לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם
שמצא עוד יוסיף ויטע, אפילו זקן. אמר הקב"ה לישראל למדו
ממני, כביכול אמר 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם'."
דרכו של עולם הוא שדור הולך ודור בא. האחד זורע והשני
קוצר. האחד בונה והשני נוחל. אין אדם יודע את יומו ואין
איש שיודע בבטחה שאכן יזכה להנות מההשקעות שהוא
משקיע בעוה"ז, שהוא עולם חולף ועובר. הרמב"ם כותב:
"לולי המשתגעים (היה) נשאר העולם חרב". וכוונת דבריו
הוא שקיום העולם תלוי באלו שאינם מביטים אל העתיד
הודאי - עת ישוב האדם אל העפר אשר לוקח משם, אלא
משקיעים את זמנם ומרצם בבניית בנייני פאר בעוה"ז. אנשים
רבים מחליטים בגיל צעיר על "חלום חיים" - לגור בארמון
גדול ומפואר. לצורך כך הם יוצאים לעבודה ועובדים עבודות
מפרכות ומסוכנות במשך שנים רבות. את משכורתם הם
שומרים בקפדנות ב-"חסכון" ואינם משתמשים מכספם אלא
להוצאות נצרכות וחיוניות ביותר של אוכל וביגוד. כעבור
שנים מצליח האדם - אם בר מזל הוא - לחסוך מספיק בשביל
להתחיל לבנות את "בית חלומותיו". אולם, אז כבר קופצת
עליו זקנה. עד שהוא מאתר חלקת קרקע מתאימה, שוכר את
שירותיו של ארכיטקט, ומוצא קבלנים לפי טעמו עובר זמן
נוסף. רק אז מתחילה מלאכת הבנייה. וכאשר סוף סוף
הארמון מוכן, מי יודע אם באמת הוא יזכה להנות ממנו, או
שמא יוכרח לבלות את שארית ימיו בבית חולים סיעודי ורק
בניו או נכדיו יזכו להנות מיגיעו (וגם זה רק אם הותיר
לעצמו זמן להקים משפחה). אין ספק שרוב אנשי העולם
מנהלים כך את חייהם.
מחד - יש לשאול - היכן ההגיון של אנשים אלו? אך מאידך,
בלעדי אותם "משוגעים" לא היה אדם בונה בנין, נוטע
נטיעה, או משקיע בשום השקעה ארוכת טווח, והעולם היה
נותר שומם. זהו שכתב הרמב"ם: "לולי המשתגעים (היה)
נשאר העולם חרב".
במשלים שונים דימו גדולי ישראל את האדם שמשקיע את
עיקר מרצו לקנייני העוה"ז. יש שהמשילוהו לבונה את ביתו
בעונת חורף על נהר קפוא. כאשר יבוא הקיץ ימס הקרח
ויטבע ביתו. יש שהמשילוהו לאדם הבונה את ביתו בתוך
קרון הרכבת מבלי לשים לב שהרכבת רק מוליכו ממקום
למקום ותוך זמן מועט יגיע אל התחנה הסופית ויוכרח לרדת.
כך הוא מצבו של האדם בעולם הזה. הוא חי על מעין נהר
קפוא, או בתוך קרון רכבת. כעבור מספר שנים הרי יימס
הקרח או תגיע הרכבת אל התחנה "הסופית". או אז ימצא
האדם את עצמו בעולם האמת והנצח. חכם שעיניו בראשו
ישקיע את כוחותיו בבנין בתים באותו עולם.
ואמרו חז"ל: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז
והקרן קיימת לו לעוה"ב: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים
והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם".
בדברים האלו אכן כדאי להשקיע בעוה"ז, שכן דומים הם
לנטיעה שאת פירותיה אוכלים בעוה"ז, אבל הקרן - דהיינו
עיקר האילן - ימשיך להניב פרי בעולם האמת והנצח,
העוה"ב.
וכך אמר התנא: "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם
לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה
ומע"ט בלבד, שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור
עליך והקיצות היא תשיחך'. 'בהתהלכך תנחה אותך' -
בעוה"ז. 'בשכבך תשמור עליך' - בקבר. 'והקיצות היא
תשיחך' - לעוה"ב".
ציטוט ההודעה
בובית יש רק אחת 
