צניעות וקדושה במחנה ["פרשת כי תצא"]
פרשתנו משופעת במצוות רבות המתייחסות לכל תחומי החיים,
וביניהן כמה הנוגעות לתחום הצניעות. הציווי
הבולט ביותר בסוגיא זו הוא – "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" (כג, טו).
זו מטרת העל שראויה להנחות את כל הפרטים ההלכתיים הנוגעים לצניעות –
החתירה לחיים של קדושה.
שאיפה נעלה זו מחייבת לגייס מאמצים רבים כדי לשמור על קדושת הראיה,
על ניקיון השמיעה ועל טהרת המחשבה.
וכך דרשו חכמים על הפסוק: "שלא יראה אדם דבר טומאה ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" -
דהיינו על ידי המחשבה.
ועוד דרשו "ערוות דבר = ערוות דיבור", ולשם כך נצטוונו "ויתד תהיה לך על אזניך" – כדי להגן בעזרתה על האוזניים משמיעת ניבולי פה.
ציווי זה אינו היחיד בפרשתנו הנוגע לעניין הצניעות,
והיא זוכה גם לאזכורים רבים בדרך אגב,
החל בפרשת אשת יפת תואר דרך איסור "לא ילבש" וכלה בפרשת האונס בעיר ובשדה.
אך לא בכדי מצוה זו זוכה להדגשה יתרה דווקא בשעת המלחמה.
המלחמה, עם כל ערכה וחשיבותה, אינה מביאה בהכרח את העוסקים בה להתעלות רוחנית,
אלא אדרבה לעיתים רבות היא מגלה את הפנים המכוערות של האדם ונותנת דרור ליצריו האפלים. ולא לחינם "דיברה תורה כנגד יצר הרע" דווקא בשעה זו, והתירה ללוחם לקחת לו אשת יפת תואר בתנאים מגבילים שהם בבחינת "נבילות שחוטות" ולא "נבילות תמותות".
ההכרה העמוקה של התורה עד כמה היצר קל להסתה ולהסטה,
בשעה שהאדם יוצא מסדרי חייו הרגילים לשדה המערכה, היא המקור המרכזי לתפישת הצניעות בכללה.
דווקא בשעה נשגבה זו של מסירות נפש - כשהחייל נדרש לעזוב את כל עיסוקיו ואת משפחתו ולמסור את כל כוחו וכשרונותיו באופן מוחלט למערכה הצבאית – דווקא אז הוא עלול להסיט את לבו מן העיקר אל התאווה.
וזו השעה שבה הוא נדרש להדרכה מדוקדקת כיצד לנתב את העוצמה הפנימית שמתגלה אצל הלוחם אל עולם הקדושה, כדי שהיא לא תמצא את פורקנה הזול והשפל.
זו שעה נוראה של גילוי שכינה, והיא מחייבת להציב גדרות חד משמעיים מפני הערווה ואביזריה.
הראב"ע (כב, ה) מאיר את הקשר שבין מושגי הצניעות למלחמה מזווית נוספת.
נקודת המוצא הפרשנית שלו היא שיש קשר מובהק בין המצוות שבפרשה לכותרת –
"כי תצא למלחמה", ובכלל זה גם הציווי "לא ילבש" העוסק בצניעות הלבוש.
הצורך להבחין בין לבוש הגבר ללבוש האישה מוכר לנו גם בחיי השגרה,
מחשש לטשטוש בין הזהויות של המינים השונים. ככל שהזהות בין הגבר לאישה מיטשטשת כך גוברת הנטייה שלהם להתערב זה בזה,
ולהתקשר ביניהם בקשרים אסורים. אך הראב"ע מדגיש דווקא את האיסור לטשטש בין התפקידים השונים של האיש והאישה בשעת המלחמה.
הוא מדגיש כי האישה נבראה מלכתחילה לתכלית המנוגדת למלחמה,
וזה הטעם העומד ביסוד הציווי "לא יהיה כלי גבר על אישה". כלי הגבר אלו כלי המלחמה,
המתאימים לאופיו של האיש שדרכו לצאת ולכבוש את העולם שסביבו כדי לשלוט בו.
ולעומתו, האישה נבראה כדי להביא חיים לעולם,
ולא יאה לה ללבוש את בגדיו ולעסוק כמותו במלחמה המקצרת את החיים.
ההבדל ביניהם אינו נובע מנחיתות כוחה של האישה או מן החיסרון ביכולותיה ובמסירות נפשה,
אלא אך ורק מן התפקידים השונים שלהם, שבאים לידי ביטוי כל כך מובהק בשעת המלחמה.
ומכאן יש ללמוד גם לשאר עניני הצניעות שבחיי השגרה. ההרחקה בין המינים דרושה כדי להעצים את הפיתוח הרוחני האישי של כל אחד מהם בפני עצמו,
וממילא לתת ערך אחר ואיכות מיוחדת להתקשרות העמוקה שביניהם.
וכל הסטה ממאמץ נשגב זה אינה אלא הסתת היצר.
שלכם,
יצחק:eye:
ציטוט ההודעה
