במסגרת ביצפר הקבוצה שלי בחרה לעשות את העבודה על:
"הקשר בין מוזיקת רוק בבריטניה בשנות ה-80 ו-90, למוזיקת רוק בארץ באותם שנים".
מה יש לכם להגיד בנושא?
(אני עוד חוקר את זה, יום שלישי מגישים, כשיהיו לנו מסקנות אני אשתף).
במסגרת ביצפר הקבוצה שלי בחרה לעשות את העבודה על:
"הקשר בין מוזיקת רוק בבריטניה בשנות ה-80 ו-90, למוזיקת רוק בארץ באותם שנים".
מה יש לכם להגיד בנושא?
(אני עוד חוקר את זה, יום שלישי מגישים, כשיהיו לנו מסקנות אני אשתף).
[חנצ'וווק] *מכין לחנצ'י שוקו* > :] <
D:
|
|
אוי, זה מזכיר לי את העבודת חקר שאני עשיתי בתיכון.
השאלת חקר שלי הייתה על ההבדל בין קולנוע בריטי ואמריקאי לאורך המאה, אז זה הזכיר לי קצת
בכל מקרה, יש הבדל אחד בולט במקורות של המוזיקה-
הרוק הישראלי הצעיר של התקופה בא בעיקר מתוך צרות וזעקות של הדור של התקופה. אביב גפן הוא דוגמא טובה לזה. לעומתו, ברוק הבריטי שהיה פופולרי בתקופה, כולם היו איכשהו יותר פופים. גם, הגו אז את המונח "בריט פופ". להקות כמו בלר,סווייד, אואזיס, פאלפ... יותר עניין אותם להשתכר בפאבים ולשיר על כל מיני אנשים שהם פוגשים, ולא בהכרח לקחת הכל למקום שבו הם חיים ולמה שהם עוברים.
גם מבחינת המוזיקה עצמה- בשנות השמונים כמעט כולם נשמעו אותו דבר עם הסינטים והאורגן-על-רצועה שלהם. אבל סוף האייטיז-תחילת הניינטיז זו תקופה טובה לדבר עליה. כשבארץ, כל זמר ישראלי שחשבו ששווה משהו היה חייב ללמוד קודם בכיתה יא' הנצחית של "עניין של זמן", בבריטניה האמנים צמחו מתוך בתי ספר אמיתיים למוזיקה ונפלטו ישר למעגל התעשייתי של פופ'נ'רוק. וגם, אל תשכח שבבריטניה לא הולכים לצבא בסוף 12 שנות לימוד, כך שהייתה להם הזדמנות ללמוד עוד מוזיקה בקולג', או להתחיל ישר לעבוד על המוזיקה שלהם כאמנים עצמאיים.
מעבר לזה, אם תחקור את כל אותן להקות בריט פופ- תגלה שרובם ככולם למדו במוסדות גבוהים למוזיקה כבר כילדים והתחנכו לתחום שהם אוהבים עוד לפני התיכון. בארץ, כולם לומדים בבית ספר רגיל, המשקיעים במיוחד מתקבלים לתלמה ילין, ונאלצים להסתפק בזה עד שיסיימו צבא, ואז הם בני 21 ויכולים לנסות להתקבל לרימון או משהו כזה, ורק משם להתחיל לצמוח. לכן מתקבלת ההרגשה שהכוונות שבמוזיקה הישראלית איכשהו מתפספסות, כי בתור צעירים יש להם הרבה מה לומר אבל אין להם את ההכשרה המוזיקלית לעשות את זה כמו שצריך, בעוד שבבריטניה הם כבר מכירים את הכללים המוזיקליים היטב וכל שנשאר להם לעשות זה לגדול, לראות משהו ששווה לכתוב עליו- ולפלוט את זה לנייר ומשם להפקות אלבומים שלמים שמוכרים כמו לחמניות. לדעתי, זה הכל בחינוך.
לא רק בחינוך, כמובן. גם המציאות שבה חיו הרוקרים של הניינטיז בארץ שונה מאוד מזו של הבריטים. בעוד כאן נרצחים ראשי ממשלה, יש אינתיפאדה, מופעים וירטואוזים מרשימים של אוטובוסים מתפוצצים וסכסוכים בלתי פוסקים עם כל מי שברדיוס של 2000 ק"מ מירושלים...בבריטניה, הסקנדליסטים שביניהים התמודדו עם זעם על בית המלוכה, בעוד שהרגועים יותר שרו על דמויות פיקטיביות, דמויות לא-פיקטיביות ועסקו בנושאים שסתם "חמוד" לעסוק בהם. כל מיני נונסנס שהם כתבו בשביל שהשיר יתחרז <מה שנשמע רע כשאומרים את זה ככה, אבל זו המוזיקה הכי טובה>. שלא תבין לא נכון, מובן שגם לבריטים היו צרות משלהם, ההבדל הוא שהצרות שהם שרו עליהן היו צרות יחיד, בעוד שבישראל כולם שרו על צרה קולקטיבית <בדומה לקולנוע הישראלי, עד היום למעשה, שכל הסרטים עוסקים כמעט תמיד באותם שלושה נושאים>.
טוב, מוקדם לי מדי בשביל החפירה הזו, אז אני אעצור כאן בינתיים, אבל אולי אני עוד אמשיך לזיין לך ת'שכל מאוחר יותר. תודה ושלום.
![]()