טאי צ'י
טאי צ'י
הטאי צ'י (ובשמו המלא, טאי צ'י צ'ואן, או כפי שהוא מבוטא בסינית טאי ג'י) הינו אמנות לחימהסינית פנימית ורכה, כלומר, כזו המתבססת על שיחרור ותנועה של הגוף כולו תוך שימוש במסה שלו ולא על כוח שרירים. בלימודי הטאי צ'י יש חשיבות רבה לתשומת הלב, המודעות לתנועה אותה מבצעים או לאופן שבו מגיבים, מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של מדיטציה.
מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: האגרוף הגדול חסר הגבולות (טאי - גדול, צ'י או ג'י - חסר גבול, צ'ואן - אגרוף מסמל אומנות לחימה). טאי צ'י הוא גם השם של סמל היין-יאנג, הכוונה לצמד ניגודים המשלימים זה את זה. תאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של פילוסופיה סיניתוהרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בתבנית הטאי צ'י צ'ואן. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית.
אולם הטאי צ'י הוא לא רק צ'י קונג הוא גם אומנות לחימה. את הבסיס ליכולת להלחם רוכשים בתרגילי זוגות. אין הכוונה לקרבות כמו אלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות, כי אם שיפור היכולת לחוש ביריב/בן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להתנגד ללחץ המופעל עלינו ולא לברוח. על סמך יכולת זו נבנת אומנות הלחימה הכוללת את כל סוגי הטכניקות: אגרופים, בעיטות, דרך בריחים והטלות ועד שליטה מוחלטת בתוקף.
מקורותיו של הטאי צ'י אינם ברורים, בין היתר בגלל הופעותיו והיעלמויותיו החוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה. העדויות הראשונות להופעתו הן בנות כ-400 שנה מהכפר צ'ן בצפונה של סין. עם זאת, ככל הנראה הטאי צ'י לא הומצא בכפר זה.
סגנון הטאי צ'י העתיק ביותר הוא זה של בני כפר צ'ן. כל שיטות הטאי צ'י הרבות שהתפתחו מסגנון זה מתבססות על כתבים קלאסיים המתארים בלשון פיוטית את עקרונות הטאי צ'י.
