{מידע} על התנינים
הנה קצת מידע על התנינים:
משפחה של זוחלים, היחידה בסדרה תנינאים מקבוצת הארכוזאוריה הקרובים מבחינה פילוגנטית לעופות. התנינים הקדומים התקיימו בתקופת הטריאס ולא היו שונים במראה מן התנינים המצויים כיום. קיימים 23 מיני תנינים בימינו. אלה נפוצים בעיקר באזורים ממוזגים ומשווניים. תנין אורינוקו הוא היחיד ששטח מחייתו תחום בשפך נהר אחד, ואילו תנין הים נפוץ מהודו ועד איי פיג'י באוקיינוס השקט.
גוף התנינים מכוסה בלוחות קרניים שמתחתם מונחות לוחות עצם. הגפיים האחוריות ארוכות מן הקדמיות ועליהן ארבע אצבעות לעומת חמש אצבעות בגפיים הקדמיות. זנבם משמש לשחייה והתגוננות. לב התנינים הוא המפותח בכל הזוחלים והוא דומה במבנהו ללב העופות והיונקים. ראשם מאורך, ולאורך מלתעותיהם כמה עשרות שיניים חדות וחרוטיות. השיניים משמשות לתפיסה ולא ללעיסה או לחיתוך. החיתוך נעשה על ידי סיבוב גופו של התנין במים וקריעת נתחי בשר מהטרף, שנבלעים בשלמותם. לתנינים יש לאורך לסתותיהם מערכת חושית יעילה לאיתור תנודות במים וכך הם מגלים את טרפם.
נקבת התנין מגיעה לבגרות מינית בגיל 15 והיא פורייה במשך 20 שנה. היא מטילה כמה עשרות ביצים בבור שהיא חופרת בקרקע. אחרי כן מכסה את הביצים בחול ובעלים ומשגיחה כל העת שלא יתגלו על ידי טורפים שונים. כשהצאצאים בוקעים מהביצים שומרת עליהם האם ואף אוחזת בהם בין לסתותיה.
התנינים מווסתים את חום גופם על ידי תנועה. כדי להתחמם הם רובצים תחת השמש, וטבילה במים מצננת אותם. בחורף גופם קר יותר בכמה מעלות צלזיוס מאשר בקיץ, אך למרות זאת, דווקא בעונה הקרה הם פעילים יותר, אף כי שהייה במים קרים מאיטה את קצב חילוף החומרים.
עקב פגיעת התנינים באדם ובחיות משק הבית, נרדפים יצורים אלה ומושמדים ברבים מהמקומות בהם הם מתקיימים. מלבד זאת, ניצודים התנינים כספורט או בשל עורם ובמקומות מסוימים אף מכינים תופים מפוחלציהם. עור התנין יקר למדי וככל שקשקשי הבטן קטנים יותר, כך מתאים מין התנין לתעשיית העורות. בדרך כלל צדים את התנינים בעונה היבשה אז יורדים פני המים וקל להבחין בהם. ביום קל יותר ללכוד תנינים ופחות מסוכן, אך הסיכוי למצאם הוא קלוש ביותר. בלילה עיניהם נוצצות בצבע אדום לנוכח אלומת אור המכוונת אליהם. בשל המחיר הגבוה המושג עבור עור התנין הוקמו ברחבי בתבל חוות רבות לגידול תנינים.
במקומות רבים יצרו תוכנית ניהול לציד תניני בר המושתתת על איזון בין הצרכים הכלכליים של הכפריים לבין הצורך להגן על התנינים, משום שברור היה לרשויות שכדי לשמר את אוכלוסיות התנינים חייבים להמשיך לספק מקור הכנסה למקומיים. על פי התוכנית מותר ציד של תנינים קטנים בלבד, ואילו על הפרטים הבוגרים שמסוגלים להתרבות יש לחוס. לתנינים הקטנים ממחצית המטר גם כן מניחים ומשחררים אותם מיד למים אם הם נלכדים. כמו כן מבודדים מקומות שבהם אסור לצוד והם מהווים מקלט מפני ציידים, וגם מכריזים על תקופה בה אין צדים כדי לא להפריע לרבייה.
בשנים האחרונות הפכו קרבות תנין-אדם לפופולריים בקרב הקהל על אף שהם גורמים סבל בל יתואר לתנינים האומללים. האמת מאחורי המופעים הללו פשוטה למדי: התנינים מייצרים חומצת חלב רבה מדי בזמן מתקפתם ולא מצליחים להיפטר ממנה אלא לאחר זמן ניכר. חומצת החלב הרבה שמצטברת משתקת אותם למעשה (כמו אדם שכל שריריו תפוסים), ואז אפילו תיגש אליהם ילדה קטנה, לא יוכלו לעשות לה כל רע. לכן אותו "לוחם" לכאורה מתיש את התנין ממקום בטוח מסכנה, ורק אז הוא ניגש אליו ומצליח לטפס עליו, אולם במקרים רבים התנין עלול להתיש עצמו למוות.
ציטוט ההודעה
