לפעמים כלכך נמעס לי מהכל, לפעמים אני רואה רק שחור.
כל כך כואב לי ואין לי על מה, הרבה פעמים אין לזה סיבה.
מרגישה שכולם תמיד נגדי, מרגישה שאף אחד לא שם בשבילי.
פעם גם הרגשתי את האהבה, וגם התחושה הזאת נעלמה.
רק אותו כאב נשאר, אבל כבר הרבה זמן עבר.
דיי, תנו לי שקט, מנוחה, כי אני כבר לא יכולה.
אותו דיכאון שבוי בליבי, אני כל כך רוצה שיהיה מישהו שיהיה שם להקשיב לי.
אף אחד לא מבין, כי כולם מכירים רק הרגשת שמחה.
אז אני לא מבינה למה אני כל כך עצובה, מרגישה כל כך בודדה.
זה בגלל שאיבדתי את 3 החברות הכי טובות שלי, כשהתגלה לי שאנחנו לומדות בתיכונים שונים? כי הן כבר לא צריכות אותי.
זה בגלל חוסר הבטחון שלי? זה שאני לא מתמודדת עם זה שצוחקים עלי?
אני רק רוצה לדעת למה נכנס לליבי דיכאות בעת השמחה, למה תמיד אני רוצה להיות בודדה..
אולי אני רק צריכה קצת שקט ומנוחה...
כי העיניים שלי כבר רואות רק שחור, ושכחתי איך נראה הצבע הוורוד...
כי כל הריבים, שבגלל שאני הכי שקטה מוציאים אותי אשמה, מעייפים אותי, כי כל אחד רואה רק את הצד שלו ושל אחרים ואת שלי.. לא.
כי הם בחיים לא חשבו מה אני מרגישה וחושבת.
כל יום אני מתאמצת שהדמעות לא יצאו..
כל כך הרבה דמעות רוצות לצאת, עם השנים זה מצתבר, ואין לי כבר מקום...
כאן אנונימית, מתלוננת על הכל
אז גם אתם, בכיף תוציאו אותי אשמה בכל מה שרשמתי..
כי במילא, כולם עושים את זה.
~~
~
~
~
~
~




ציטוט ההודעה
![שליחת הודעה דרך ICQ אל Adidi =]](images/misc/im_icq.gif)














