"יש הרבה דגים בים, אבל אין להם ציצי". קטע נהדר שנכתב ע"י בחור שחווה פרידה. ממש נכון.
אחלה כתבה. ממליץ גם למי שסתם משעמם לו לקרוא
בכל שנותיי הבוגרות, הסתדרתי רק עם בחורה אחת. אולי היא יודעת איך זה קורה או בת הזוג הנוכחית שלה שחיה איתה בהולנד, שבטוח יודעת למה בסופו של דבר זה לא הסתדר לה איתי.
מאת: פרסון
אתמול החברה שלי ואני נפרדנו. אני אוהב אותה מאוד והיא אוהבת אותי גם, לפחות ככה היא אמרה (ואני מאמין לה), אבל שנינו יודעים שזה לא מספיק. אנחנו פשוט לא מסתדרים.
בעצם, למה שיהיה פשוט להסתדר עם מישהו? לאהוב זה קל מאוד. אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה ושווארמה ובורגר ראנץ', לא בהכרח בסדר הזה. אני אוהב מוזיקה ולהסתכל על בחורות יפות ולישון בצהריים ביום שישי. אני אוהב לשתות בירה וללבוש גופיות סבא, והכי כיף זה לשתות בירה בזמן שאני לובש גופיית סבא. אני מרגיש נורא גברי.
אבל כל אלה הם לא אנשים ובטח שלא בנות זוג. למעשה, עיון קצר ברשימה שציינתי מגלה שכל אחד מהפריטים בה הוא ההיפך הגמור מבחורה. רק נסו להשלים משפט כמו "בת זוג היא כמו לישון בצהריים ביום שישי..." ותיווכחו. וזאת הייתה דוגמא קלה. חכו שתגיעו לחלק עם הגופייה.
ה"להסתדר" הזה שאני מדבר עליו הוא רק התוצאה, הוא לא הגורם. למה אתה נמצא עם בחורה? כי אתה אוהב אותה. מה גורם לך "להסתדר" עם בחורה? אף אחד לא יודע, אחרת כבר היו ממציאים לזה מילה. בכל שנותיי הבוגרות, הסתדרתי רק עם בחורה אחת. אולי היא יודעת איך זה קורה או בת הזוג הנוכחית שלה שחיה איתה בהולנד, שבטוח יודעת למה בסופו של דבר זה לא הסתדר לה איתי.
גם הפעם הזאת זה לא הסתדר, כך שאני יודע שלהיפרד היה הצעד הנכון, אבל זה לא סותר את זה שאני עצוב מאוד, בדיוק כמו שהעובדה שאני עצוב מאוד לא סותרת את העובדה שאני יודע שהיינו צריכים להיפרד. בגלל זה אני גם לא ממש רוצה שיעודדו אותי, למרות שאין תחביב קולקטיבי יותר פופולארי מאשר לנסות לעודד פרודים טריים עם שלל קלישאות.
אני לא מבין למה אני אמור להתעודד מזה שיש עוד דגים בים. קודם כל, אף אחד לא טען שהם נגמרו ושנית, מה זה מעניין אותי? לדגים אין ציצים. שילכו קיבינימאט.
ומה עם "יהיה בסדר"? אף אחד לא אומר מתי. אני בטוח שיהיה בסדר, אבל אחרי שיהיה בסדר, בשלב כלשהו שוב לא יהיה בסדר. הרי החיים הם רצף בלתי פוסק של בסדר ולא בסדר. מה אני אמור לעשות? לסכם את הזמנים ולראות מי החזיק יותר זמן את הכדור? ובכלל, בזמן שהיא הייתה והכל היה בסדר, אף אחד לא בא ואמר "יהיה לא בסדר", למרות שברור שיום אחד יקרה משהו נורא. זה לא חייב להיות קשור אליה. מתישהו המכונית שלי תתפגר, הבית שלי יתמוטט או ייפול עלי פסנתר. ככה זה. אבל את זה אף אחד לא מזכיר. זה מריח לי קצת כמו קונספירציה.
כל אחד מאיתנו רצה דברים שלשני היה קשה לתת. זה, אגב, קונספט חדש יחסית. פעם הדברים היו ברורים. כל מי שראה את "תינוקה של רוזמרי" (ואני מתנצל על הדוגמא המורבידית, זה מה שעובר לי בראש ביומיים האחרונים) לא יכול שלא להתפלא על הפרימיטיביות, בה מיד אחרי החתונה חוזר הבעל מהעבודה אל בית נקי, ארוחת ערב חמה ואישה מתקותקת. היו תפקידים והכול היה ברור, ככה שלא היה על מה לערער. רק אם במקרים קיצוניים בעלך נתן לשטן להרביע אותך, רק אז אולי היה מקום לדבר על "ייחסנו לאן". היום מדברים על זה כל יומיים והשטן רוצה לדעת למה אתה נרדם מיד אחרי הסקס או שהוא לובש גופיית סבא ומחזיק בקבוק בירה. תלוי באיזה צד של החדר אתה עומד.
אולי צריך לחזור לתפקידים. הם לא חייבים להיות התפקידים האלו. יכול להיות שהמינים צריכים לעשות רוטציה ושבאלפיים השנה הבאות אנחנו נבשל. ככה לפחות נסתדר בינינו. אני לפחות אדע מה מצפים ממני ולמה אני יכול לצפות. בעצם אנחנו לא חייבים להיות כל כך קיצוניים. זה לא חייב לכלול את כל האנושות. זה יכול להיות לכלול רק אותי. אם רק היו אומרים לי מה לעשות כדי להסתדר איתה.
מצאתי את זה ב-Msn.
למרות שאין תחביב קולקטיבי יותר פופולארי מאשר לנסות לעודד פרודים טריים עם שלל קלישאות.
אהבתי
נכתב במקור על ידי triple_x
![האוואטר של Adidi =]](image.php?u=5202&dateline=1181063026 "האוואטר של Adidi =]")
