חיים חרא..ולשם שינוי זה לא קשור לבנות
טוב אז ככה:
אני בן 17 וכבר שנה לא יצאתי..
כשעליתי לכיתה ז' אני והחבר הכי טוב שלי(קראו לו..מתן,יש עוד אחד אבל הוא לא רלוונטי )התחברנו עם הילדים מהכיתה שלנו ונהינו חברים והכל היה סבבה..יצאנו,שיחקנו כדורסל וכל החרטא שעושים..לקראת סוף כיתה ח' הוא התרחק והתחיל להסתובב עם ילדים אחרים..באותו זמן המורות החליטו לפרק את הכיתה שלנו כי עשינו יותר מדי בעיות..הגיע החופש הגדול ולא יצאתי איתם..פשוט לא הרגשתי שייך או משהו כי "מתן" נטש..בכיתה ט' לא הסתובבתי איתם בכלל אלא דיברתי איתם פעם ב..הייתי בקשר רק עם אחד כי הוא זה שנשאר בכיתה שפירקו..בסדר גם בכיתה ט' היה סבבה..עשינו צחוקים וכל זה..ולא יצאתי בכלל,רק לכדורגל\כדורסל..עם "מתן" דיברתי פעם ב..
הגיעה כיתה י'(הייתה מלחמה בין לבין ולא יצאתי איפלו לכדורגל) וחידשתי את הקשר עם חברים שלי(אלו שהייתי איתם בח')כי עברנו לאותה מגמה, אבל לא יצאתי איתם או משהו..רק דיברתי איתם בבית ספר.-כבר אז הרגשתי מסכן
בחופש הגדול שהיה הייתי כל הזמן בבית וגם בשביתה הייתי בבית..
המצב בבית הוא פשוט חרא..אין יום שאין בו צעקות ושההורים שלי לא רבים..כל יום אני מתעצבן וכבר נהיתי בנאדם מופנם בצורה מפחידה..פעם הייתי הולך ירידות עם כל אחד..מזיין את השכל עם סיפורים,עכשיו אני סתם כזה..
אני רוצה להתחיל לצאת אבל "חברים" שלי' התחברו עם ילדים אחרים ויוצאים איתם ואני לא ממש מרגיש שייך אליהם..אין לנו דברים משותפים..
אין לי מושג מה לעשות ופשוט נמאסססס:o
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Hu§Ha§H
