[מאמר-ספורט]שוב מסתפקים במדליה אחת
עוד אולימפיאדה חלפה לה ושוב אנחנו מסתפקים במדליה אחת שהשגנו ברגע האחרון של המשחקים.
כל אולימפיאדה בשבילנו זה עוד טורניר בקנה מידה גדול שאנחנו הישראלים מקווים להוציא ממנו משהו קטן רק בשביל שנוכל להתגאות במשהו ולא נרגיש הרגשה שהנה הגענו לאירוע גדול ולא עשינו בו כלום.
האולימפיאדה היא גם שם שלא כולם אוהבים לשמוע, עברו 36 שנה ואנחנו לא נשכח את אותו יום שבו נרצחו 11 ספורטאים אבל קודם כל יהודים.
י"א מינכן, נרצחו בידי מחבלים ב1972 באולימפיאדת שנערכה בגרמניה.
רגע לפני:
הנה אנחנו קרובים לאולימפיאדה אנחנו נזכרים שוב באותו רגע שגל פרידמן לקח את מדלית הזהב הראשונה של ישראל, נזכרים בהמנון התקווה מנוגן ברקע וגל פרידמן עומד על הבמה בגאווה גדולה, זה נותן לנו רגע של צמרמורת לשמוע את המנון במשחקים האולימפיים, שהנה הפעם הצלחנו לעשות את זה, הבאנו מדלית זהב.
רגע אחרי:
אנחנו אומרים לעצמו באולימפיאדה הבאה אנחנו לא נסתפק במדליה אחת אלא לפחות ב3-4 מדליות, איך זה נגמר כולכם זוכרים.
אז מה השתבש בדרך? אולי זה הלחץ על אותם ספורטאים שפשוט לא עמדו בלחץ אולי בעצם אנחנו משלים את עצמו שאנחנו יכולים לזכות ביותר ממדליה אחת באירוע כזה.
זה התחיל טוב וכמעט נגמר במדליה ביום הראשון אך שוב המילה "כמעט" מפרידה בין ההצלחה לכישלון.
גל יקותיאל שמהתחלה אפחד לא ציפה למדליה כמעט ועשה את זה, אבל שוב זה לא קרה.
זה המשיך עם "כמעט" הפעם בתחום אחר, תחום השייט הפעם גם לא היה חסר הרבה בשביל להביא מדליית ארד, אבל שוב אין דבר כזה כמעט, זה או שהצלחת או שלא פשוט ביותר.
התקווה הגדולה היתה באריק זאבי שהפעם הוא יעשה את זה ויהיה השני שיקח מדלית זהב, אבל שוב הלחץ שהיה עליו שמדינה שלמה מצפה לראות מה הוא יעשה לא השאירה לאריק ברירה אלא להיכנע ללחץ ושוב לא לעשות את זה.
מה שכן גרם לי אישית להגיד שזה לא נורא, אחרי ההפסד של אריק הוא פשוט בכה וגרם לי להבין שגם הוא רק בנאדם וגם זה יכול לקרות לו, אחרי הכל לראות בחור כזה גדול בוכה צריך לעשות לכולם משהו.
הפעם לא היה תירוצים הספורטאים קיבלו את מה שהם היו צריכים, ובתמורה הם היו צריכים להביא בחזרה את אחד הדברים האלה שמקבלים מי שנמצא במקומות 1-3.
מילה טובה אני יכול להביא לזוכה המדליה שחר צוברי שהביא מדליה בדקה ה90 (מונח מעולם הכדורגל שמתאים לסיטואציה הזאת) מה שבעצם גרם לרכך את הניפלה הכואבת אחרי כל הציפיות שלנו וכל הלחץ שהופעל על אותם ספורטאים שהם בעצם כמוני וכמוכם בני אדם.
לסיכום:
נתראה ב2012 האולימפיאדה הבאה שתתקיים בארץ האנגלית ובעיר הכדורגל, לא אחר מאשר לונדון.
אני מקווה שבאולימפיאדה הבאה נצליח יותר מאחרונה.
הגאווה הישראלית האחרונה, שחר צוברי ומדלית הארד.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Alcoholic
