טוב, זוכרים את החלק הראשון שכתבתי?

http://www.iatraf.co.il/showthread.php?t=421516

החלטתי לכתוב עוד אחד, לפרוק קצת כעסים.
אז הנה, עוד קטע מפי אלון.

אחרי כל השנים האלה, אני מרגיש שיקרה משהו, שהעולם יבגוד בי כמו שקרה כשהחלו הטילים.
כשאני נזכר במה שאימא שלי אמרה לי לפני 8 שנים, כשהתחילה ההתקפה, אני עומד לבכות, מתחיל להיות לי גוש בגרון.
היו אתמול נחיתות של 3 טילים, 200 מטרים מהבית שלי.
אני לא מפחד למות, אני מפחד על המשפחה שלי, אחרי תקופה נוראה כל כך, לחזור לכל הטילים וההרגשה הרעה, והפחד שאחותי הקטנה, ליאור, תחזור להיות נפגעת חרדה.
לפני שנה, זה התחיל, היא הייתה בת 3, כל הבומים הרתיעו אותה והפרצוף שלה התעוות.
10 חודשים בילינו בבית החולים, מפוחדים שליאור לא תצא מהמצב הזה, ושהמצב הנוכחי יהפוך לרע יותר.
בפעם אחת, שחזרנו אני ואבא מבית החולים, ראינו שעל הבית שלנו, דווקא שלנו, נפל טיל. הייתי בן 15 והתחלתי לבכות כמו ילד קטן.
נאלצנו לאסוף את החפצים שנשארו ולעבור לבאר שבע. את ליאור העברנו לסורוקה, הם טיפלו בה והיא חזרה לעצמה תוך שבועיים.
בבאר שבע חשבנו שהחיים יחזרו להיות ורודים, הבית נחמד ומרווח, חדרים פרטיים והכל טוב.
ואז הגעתי לבית הספר החדש. וראיתי את הדס.
דיי התחברנו, התחלנו לדבר טיפה והיא הביאה לי את מספר האייסיקיו שלה.
החיים באמת נהיו ורודים, עד לפני שבועיים, שהייתה האזעקה הראשונה בבאר שבע.
הייתי בסרט, עם הדס, ראינו את הסרט החדש של אדם סנדלר.
לא שמענו שום אזעקה.
החיים היו ורודים, אכלנו פופקורן, צפינו בסרט ואפילו "בטעות" שמתי את היד שלי על שלה.
באותו זמן היא חייכה אלי, אני חושב שהיא בעניין.
ליאור כבר בת 4, היא הכירה כמה חברות והיא כבר יצאה מהפאניקה.
בכל פעם שיש אזעקה היא צוחקת אבל אני מפחד שהיא תפסיק לצחוק, ותהפוך להיות כמוני, לא נפתחת ולא אומרת את מה שהיא מרגישה.
לפעמים אני חושב מה היה קורה אם לא הייתי גר בשדרות, או שלא היו משגרים אלינו טילים בכלל, אם הייתי חי בהיסטוריה של כיף ואהבה ולא ריצה תמידית למקלטים של 5 דקות.
לפעמים אני תוהה, אולי ליאור הצילה אותנו ממוות, בגלל שביקרנו אותה בבית החולים ניצלנו בנס, אם לה היינו מבקרים אותה באותו היום, היינו כולנו מתים.
איפה שהיינו גרים, בקושי שמעו את האזעקות והיינו צריכים לדעת לפי הרדיו או הטלוויזיה ואם לא היינו הולכים לבית החולים באותו היום, היינו כולנו בבית החולים ביחד. ואולי אפילו מגיעים לעדי, אל השמיים.

אלון.