מנחם בן יוצא מהווילה ומתרגל לתהילה שמחכה בחוץ, מסביר את העגמומיות במשדר האחרון של "האח הגדול" ומתייחס לזמרים עמם חי במשך חודש. תובנות השבוע

ללכת ברחובות
איפה, איפה הימים הנפלאים שבהם הייתי יכול ללכת שעות (אני אוהב מאוד ללכת ברחובות תל אביב),
בלתי מזוהה על ידי אף אחד כמעט? אז נכון שקרה לי דבר נהדר, אבל יש מחירים מסוימים שלא לגמרי פשוט לשלם. תאמינו לי.


עוגמת החיים נגעה בי
מי שתוהה למה נראיתי עגמומי פה ושם במפגש המשודר האחרון ביום ראשון השבוע עם החבר'ה מ"האח הגדול", זה לא בגללם. זה בגללי. כי עוגמת החיים כבר נגעה בי כשיצאתי מן הריחוף הגדול בבית "האח הגדול". בעיקר עניין משפחתי מעיק אחד שאני לא רשאי לדבר עליו. התרחשות מפחידה שקרתה בימים האחרונים לשהותי בבית האח.

העניין נפתר לכאורה, אבל הוא עדיין מאיים על הנפש, ויאיים גם בשנים הבאות. זה לא שאני רוצה לעורר רחמים (למה לי?), אבל אני רוצה שתדעו מה מצבי, ואיכשהו הרגשתי שאני חייב לשתף אותכם (ואל תגידו לי שצריך להגיד "אתכם").


ציפורי שיר ערומות
היו איתי כמה אמנים גדולים בבית "האח הגדול" ולמדתי להיות עניו מאוד כלפי האמנות הגדולה
שלהם. שימי תבורי ומאיה בוסקילה, למשל, הם זמרים נטו, זמרים טהורים, מין ציפורי שיר, סוג של
כוחות טבע המצויים כמעט מחוץ לעצמם, על אף שהם בוקעים מתוך תיבת התהודה הפנימית שלהם.





כששימי תבורי שר, למשל: "אין לי, אין לי אהבה/ לא עוד שמש בוקר מעליי/ אין לי, אין לי אהבה/ רק ימי ענן מבלי אולי", או "אל תשליכני לעת זיקנה", הנפש שלך מתעדנת ומרחפת על גלי רוך. וכמה נפלא השיר החדש, "נשמתי", של מאיה בוסקילה, שחיברו דורון מדלי וצביקה פיק. שיר מדהים.

מיד כששמעתי אותו בבית "האח הגדול", מפיה של הזמרת, בלילה אחד שבו הזדמררה בחושך, בחצר, עם דניאלה פיק, אמרתי למאיה שזה הולך להיות להיט ענקי: "הלילה יורד קרוב אליי/ צל גדול נוגע/ עוטף את גופי כמו שמלה אפורה/ מזכיר בי את מה שקרה./ חצית אותי, את דמותי השלמה/ אין לי רגע שקט/ הפכתי אחרת, אינני דומה/ עומדת חשוף, עירומה". איזה יופי. וכולנו חשופים, אגב, עירומים. בבית "האח הגדול" וגם מחוץ לו.

*הכתבה מכתבה ע"י מנחם בן.
קרדיט לnrg