[פרסום] הסרט על יוסי בניון: יהלום? בקושי אבן-שיש
יומיים אחרי המשחק ההירואי שלו נגד ארסנל, רועי ליס מוכן לפרגן ליוסי בניון, אבל לא לסרט שעשה עליו דני ענבר, שהיה צפוי ולא חידש דבר.
יוסי בניון. הנינט של הכדורגל הישראלי
(תצלום: מתוך הסרט)
אז ככה זה נראה, החלום. כל ילד שאי-פעם בעט בכדור חולם להריח את כר הדשא, לעלות לקול שירת הקהל, לשחק מול הגדולים באמת וכמובן, להבקיע את שער הניצחון בדקה התשעים. ליוסי בניון - הנינט, או אם תרצו ברוח הימים האלה, הסוזן בויל של הספורט הישראלי - זה קרה.
על רקע ההצלחה המסחררת הזו, החד-פעמית, בולטת דמותו של בניון, שנראית כאילו נלקחה מחלום רטוב של אמא רפובליקנית. איש משפחה מסור, צנוע, נשוי לחברתו הראשונה, ארבע עשרה שנים הם ביחד, הישג לא מבוטל גם לאנשים שלא פותחים בהרכב של ליברפול. לכן לא פלא שהתקשורת הישראלית מלווה אותו בכזה פירגון, פינוק והתלהבות כבר שנים, במין התעקשות מפגרת לנכס לישראל כל הצלחה של דובר עברית איפשהו בעולם.
וכך הפך בעל כורחו יוסי בניון, הבני בגין הפשוט והצנוע של עולם הכדורגל, לגיבור ישראלי. כי כמה גיבורים יש לנו פה כבר, ועוד בכדורגל? על השאלה מה כל כך ישראלי בו לא טורח הסרט להתעכב. איפה השחצנות, הבגדים היקרים והיוהרה? במקום טיפים לנערות ליווי הוא נותן את הטרנינג שלו לילד חולה סרטן שעשה את כל הדרך מצ'ילה כדי לפגוש אותו, פלא שהוא לא פוגע בנבחרת?
אין לו מה להגיד, והוא גם לא מסוגל לראות את עצמו בטלוויזיה. אבל מה, הוא נחמד. ונחמד, זה כנראה מספיק בשביל שעה שלמה בפריים טיים ערוץ שתיים. רביבו כבר קיבל, אז מה, לא ניתן גם ליוסי?
יוסי בניון על כר הדשא. אה באמת, הכרתם בגיל 15?
לא היו לנו ציפיות מסרטו של דני ענבר, אנחנו כבר למודי ניסיון בכל הנוגע לפרומואים מבטיחים. לא חשבנו לרגע שנגלה את כל הפרטים על הגירושין של רמי וריטה, לא את האמת מאחורי השמועות על אייל גולן וגם לא את הסיבה האמיתית שבגללה עברה משפחת רביבו להתגורר בלוס-אנג'לס. ודווקא כאן, למרות הציפיות הנמוכות, הצליח סרטו של דני ענבר לאכזב ולחדש לנו כל כך מעט. על רקע פס-הקול המתבקש כל כך של הביטלס, הוגש לנו מסע הקסם המסתורי עם מעט מאד קסם ומסתורין. אנחנו כבר יודעים שהקהל באנפילד שר את "You will never walk alone " אחרי הפסדים, וגם שיוסי ומירית הכירו בגיל חמש-עשרה.
את עיקר העניין בסרט אמורה הייתה לספק ההתכתשות ההזויה עם שלמה שרף, שמוצתה בכלי התקשורת לאחר צמד המשחקים מול נבחרת יוון. בניון טוען ששרף, ממניעים אישיים, מסית את הקהל נגד הנבחרת, ושרף, שבאמת קשה שלא לחבב את הקשיש הנרגן הזה, רוטן מנגד שאין לו שום השפעה על הקהל. ומוסיף, בדרכו המיוחדת, ששחקנים צריכים לדבר על המגרש, לא מול מצלמות.
אבל את עיקר העניין בסרט סיפקה דווקא ההצצה הנדירה אל אחורי הקלעים של החלום: חדרי ההלבשה של מקדשי הכדורגל; פגישה נדירה עם דייגו ארמנדו מראדונה; מכוניות פאר; תהילה חובקת עולם; ג'קוזי קר וג'קוזי חם; משחקים בפלייסטיישן עם טורס ומסצ'ארנו – אבל, רגע, עם איזה קבוצות הם משחקים? יכול להיות שפרננדו טורס מעדיף לשחק עם קבוצת ילדותו, אתלטיקו מדריד?
"איך לקרוא לסרט?" שואל ענבר את בניון לקראת סיום, ומציע, "אולי היהלום מדימונה?" ובניון, באחת ההברקות שאנחנו רגילים לקבל ממנו על כר הדשא, מגדיר את הסרט בכדור מדויק: "איזה יהלום, בקושי אבן-שיש".
"יוסי בניון - הסרט", ערוץ 2
ציטוט ההודעה
