[מדריך] טניס כללי
טניס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה עוסק במשחק כדור. אם התכוונתם לעיר המצרית העתיקה, ראו טאניס.
אצטדיון טניס (אצטדיון ארתור אש בניו יורק)
טניס הוא משחק כדור הנערך בין שני שחקנים (משחק יחידים) או שני זוגות (משחק זוגות) באמצעות מחבט וכדור במגרש פתוח. הטניס הוא ספורט אולימפי ומשוחק במדינות רבות ברחבי העולם. המשחק מכונה גם "הספורט הלבן".
ההיסטוריה של המשחק
טניס על דשא ב-1887 בארצות הברית
מקור השם "טניס" בצרפתית עתיקה - "!Tenez"; בעברית "החזיקו!, קבלו!". הנזירים היו הראשונים שהמציאו את המשחק שהתאים לעולם המושגים שלהם ולאולמות שהיו במנזרים.
במאה ה-13 – שיחקו עם כף היד באולמות מיוחדים והתאימו חוקים בהשפעת המושגים הדתיים. הנזירים המציאו את משחק הידיים – Jeu de Paume שקדם לטניס.
עוד במאה השש עשרה התקבל משחק הטניס בהתלהבות בחצרות המלכים. הנרי השמיני מלך אנגליה היה חובב נלהב של משחק זה. הטניס, שהתפשט בצרפת, הגיע גם לכל אירופה. שיחקו בעיקר באולמות. גם מלכים ואצילים שיחקו כך שנמצא שמות כמו court tennis, royal tennis, real tenis. הדוכס מיורק (הנסיך ג'יימס) משחק רויאל טניס (1622)
המשחק התפשט אף בין המוני העם ששיחקו אותו ברחובות והימרו על כסף רב, עד שהמלוכה נאלצה להחרים את המשחק.
אחת הסברות לספירה המיוחדת בטניס ייתכן ונעוצה במשחקי המזל, כאשר העם הטיל מטבעות בני 15 - 30 - 40 - 60 סו (מטבע צרפתי עתיק). בצרפתית 45 מבטאים ב-2 מילים (קרונט - סנק) כך שנקטע ההמשך ואילו 60 היה מיותר כי כאן זכה המנצח בקופה. (משחקון = jeu). ייתכן שגם שיטת השעון השפיעה. יש גם הטוענים להפך, כדי להרפות ידי המוני העם מהמשחק סגלו שיטת ספירה מסובכת, אך זו השערה קלושה.
המחבט עבר גלגולים החל מכפפה, מחבטים קצרים מעץ אשר לאט לאט התארכו. את המיתרים יצרו ממעיים של בהמות וחומרים שונים אחרים.
עידן התחרויות הפתוחות (Open Era)
לפני 1962 ענף הטניס נחשב ספורט חובבני, ב - 1962 החלו מספר טניסאים להפוך למקצוענים ולשחק משחקי ראווה בטניס מול קהל ששילם כסף תמורת הצפייה במשחקים. כמו כן, טורנירי הגראנד סלאם היוקרתיים היו טורנירים המיועדים לשחקנים חובבנים בלבד וכך שחקן שהפך להיות מקצוען לא הורשה להשתתף בטורנירים.
בשנת 1968 בגלל לחץ מסחרי ושמועות ששחקני טניס חובבנים קיבלו כסף עבור השתתפותם בטורנירי הגראנד סלאם, הגיעה ההחלטה למסד את הרעיון של התחרויות הפתוחות ובכך לאפשר לכל שחקן מקצוען או חובבן להשתתף בטורנירים היוקרתיים. אחרי קביעת רעיון התחרויות הפתוחות החלו לשדר בטלוויזיה את משחק הטניס אשר הפך במהרה לפופולרי בכל העולם. העידן החדש אף אפשר לשחקני טניס ברמה העולמית להתפרנס בכבוד ממשחק הטניס באמצעות השתתפות בכל הטורנירים הגדולים.
עקרונות המשחק
עקרונות המשחק
מחבט וכדורי טניס
המשחק משוחק בעזרת מחבט שמסגרתו עשויה ממתכת קלה (בעבר הוכנו המסגרות מעץ) ובו שזורה רשת של גידים מפלסטיק שבאמצעותם חובטים בכדור. כדור המשחק עשוי מגומי גמיש ומצופה באריג הנקרא "נאפ" או "פלט", קוטרו של הכדור הוא כ-5 ס"מ וצבעו בדרך כלל צהוב זוהר.
אין הגבלת זמן למשחק הטניס.
המשחק נערך על גבי משטח שטוח העשוי דשא, חימר, אספלט או גומי ונתחם על ידי קווים המצוירים על הקרקע בצורת מלבן. אורך המגרש הוא 23.77 מטר, ורוחבו משתנה: למשחק יחידים 8.23 מ', ואילו למשחק זוגות 10.97 מטר. את המגרש חוצה רשת בגובה של 91.4 ס"מ עשויה חבלי בד דקים התלויה על גבי עמודים משני צידי המגרש. כאשר נערך משחק זוגות מוסיפים לתחומי המגרש גם את תחומי הצד של המגרש המרחיבים את שטח המשחק. את המשחק ניתן לערוך באולם סגור או באצטדיון פתוח.
כדור הטניס הוא כדור קטן יחסית לכדורים המשמשים במשחקי כדור אחרים. הכדור ממולא באוויר (בשיטת ואקום), אף שישנם גם כדורים מיוחדים (כדורי טראטון) שאותם ממלאים באבקה לבנה של כדוריות אשר מתרחבות בזמן החבטה בכדור ושומרות על לחץ אוויר אחיד בכדור. כדורים אלו קשים מהרגיל. כדורי הטניס הם בדרך כלל בצבע צהוב זוהר.
מטרת המשחק היא לחבוט בכדור באמצעות המחבט מעל לרשת אל עבר צדו השני של המגרש בתוך תחומי המגרש המסומנים על הקרקע, זאת לאחר לא יותר מנגיעה אחת של הכדור בצד אחד של המגרש ונגיעה אחת במחבט.
שיטת הניקוד בטניס מתחילה בבסיסה בנקודה, זכייה במספר נקודות מקנה זכייה במשחקון, זכייה במספר משחקונים מקנה זכייה במערכה וזכייה במספר מערכות מהווה ניצחון במשחק כולו. להלן פירוט שיטת הניקוד:
זכייה בנקודה
כל תחילת נקודה מתחילה ב'חבטת הגשה' (Serve). בכל משחקון מוגדר 'שחקן מגיש' ו'שחקן מקבל', על השחקן המגיש לעמוד ב'קו הבסיס' של המגרש (הקו התוחם את אורך המגרש) והשחקן המקבל רשאי לעמוד בכל תחום של המגרש מצד הרשת שלו מלבד בתוך ריבועי ההגשה. השחקן המגיש צריך להשליך את הכדור באוויר ולהכות בו לפני שהוא נוגע בקרקע באלכסון אל מלבן ההגשה (המלבן הקטן הצמוד לרשת) בצד הנגדי של מגרש היריב. כל עוד לא היכה השחקן בכדור הוא רשאי לנסות והשליך את הכדור כמה פעמים שירצה עד שהזריקה תהיה לשביעות רצונו אך מרגע שהכה או ניסה להכות והחטיא בכדור הנסיון נחשב להגשה. השחקן המגיש חייב לבצע את ההגשה בעמידה (לא בריצה או תנועה) ונאסר עליו לחצות את קו הבסיס, במידה שהוא עובר על תנאים אלו הגשתו נפסלת 'פסילת רגל'. בכל נקודה יש למגיש שתי הזדמנויות להכניס את הכדור אל מלבן ההגשה של היריב (בתנאים שפורטו). במקרה שהוא נכשל בכך פעמיים (מצב זה נקרא "שגיאה כפולה") יריבו זוכה בנקודה. תפקידו של השחקן המקבל הוא להחזיר את הגשת היריב לאחר שהכדור קפץ קפיצה בודדת בצד שלו של המגרש אל צידו של היריב.
אם כך הגשה תקינה מתבצעת כאשר המגיש משליך את הכדור באוויר וחובט בו אל תוך מלבן ההגשה של יריבו מבלי שהכדור יפגע או יגע ברשת ומבלי לעבור את קו הבסיס, כל זאת תוך לא יותר משני ניסיונות. אם הכדור פוגע ברשת ולאחר מכן נוחת במלבן הנכון ההגשה אינה חוקית אך גם אינה נחשבת להגשה פסולה, ולמגיש ניתנת הגשה חוזרת.
ההגשה מתבצעת לסירוגין מהצד הימני והשמאלי של המגרש. בנקודה הראשונה של המשחקון ההגשה מתבצעת מהצד הימני של המגרש אל מלבן ההגשה השמאלי (מנקודת ראייתו של המגיש), בנקודה הבאה הוא מגיש מהצד השמאלי אל מלבן ההגשה הימני, ולאחר מכן חוזר להגיש מהצד הימני וכך הלאה. הצד הימני מכונה גם "צד השוויון" משום שממנו מגישים במצב של "שוויון" (ראו בפסקה קודמת) והצד השמאלי מכונה "צד אי השוויון" מפני שממנו מגישים במצב של "אי שוויון".
לאחר הגשה חוקית ממשיכים השחקנים את הנקודה עד אשר אחד מהם מבצע פסילה. פסילה מתבצעת באחד המקרים הבאים:כל פסילה מעניקה לשחקן היריב נקודה אחת. במשחקים רשמיים ישנו שופט היושב בכיסא גבוה באזור הרשת (מחוץ למגרש כמובן) שתפקידו להתבונן במשחק ולקבוע מתי מתבצעת פסילה. לעתים יש לשופט הראשי גם שופטי קו שתפקידם לבדוק האם הכדור יצא מתחומי המגרש כפי שהם משורטטים על הקרקע (לרוב כל שופט קו אחראי להתבונן על אחד מקווי המגרש). במשחקים ללא שופט באחריות השחקנים לשפוט כל אחד בצידו שלו של המגרש
- חבטה אל הרשת או אל מחוץ לתחומי המגרש.
- אי חבטה בכדור.
- יותר מפגיעה אחת של הכדור במחבט מהלך חבטה.(בתנאי שהשופט החליט שהפגיעה הכפולה הייתה הכוונה)
- חבטה לאחר יותר מקפיצה אחת של הכדור.
- נגיעה של הגוף או של המחבט ברשת.
- נגיעה של אחד מחלקי הגוף בכדור.
זכייה במשחקון
כל משחקון (Game) מורכב מסדרה של נקודות במהלכן אחד השחקנים מוגדר כמגיש והשני כמקבל. משחקון מנוצח כאשר אחד השחקנים מנצח בלפחות 40 נקודות בפער של 2 נקודות ומעלה מיריבו. בכל פסילה של היריב מקבל השחקן ניקוד לפי הסדר הבא: 15, 30, 40. כאשר מכריזים על הניקוד אומרים קודם את הניקוד של המגיש למשל: 'שלושים, אפס' משמעו שלמגיש 30 נקודות ולמקבל 0. כעקרון אם לשחקן 40 נקודות והוא זוכה בנקודה נוספת הוא זוכה במשחקון מלבד מקרה בו לשני השחקנים יש 40 נקודות (40:40). בשל הכלל שהוגדר שעל השחקן להיות בפער של שתי נקודות לפחות כדי לזכות במשחקון כאשר מגיעים שני שחקנים למצב בו לכל אחד 40 נקודות מוכרזת תוצאה של שוויון (deuce). כדי לנצח במשחקון צריך אחד השחקנים לזכות ב-2 נקודות רצופות אחרי מצב של שוויון. אחרי נקודה אחת מוכרזת תוצאה של יתרון(advantage, מסומן בלוח תוצאות כ-AD או A) לטובת השחקן שזכה בנקודה, ומהמצב הזה אם בנקודה הבאה זכה השחקן שהיה לו יתרון הוא זוכה במשחקון, ואם יריבו של השחקן שהיה לו יתרון זכה בנקודה מוכרז שוב מצב של שוויון ושוב צריך אחד השחקנים לזכות ב-2 נקודות ברציפות כדי לזכות במשחקון.
מכך שזכייה במשחקון יכולה להתרחש בשני מקרים: כאשר לשחקן 40 נקודות והוא זוכה בנקודה נוספת וליריבו 30 נקודות או פחות או כאשר שחקן מגיע למצב של יתרון וזוכה בנקודה נוספת.
לפני תחילת כל נקודה תוכרז התוצאה במשחקון על ידי השופט (אם קיים) או על ידי אחד השחקנים.
החל משנת 2006, חלק גדול ממשחקי הזוגות נערכים במתכונת מקוצרת, שבה כאשר מגיע המשחקון למצב של שוויון הזוכה בנקודה הבאה זוכה במשחקון כולו (דהיינו, אין צורך לזכות בשתי נקודות רצופות).
זכייה במערכה
בסיום משחק המתחרים נוהגים ללחוץ ידיים בקרבת הרשת
זכייה במערכה (Set) מבוססת על זכייה במספר משחקונים (באופן שהוסבר) כאשר השחקנים מתחלפים לסירוגין בכל משחקון בהגשה ובקבלת ההגשה. ההחלפה של המגיש בכל משחקון נועדה לשמור על שוויון מכיוון לרוב לשחקן המגיש יתרון במשחקון בו הוא מגיש מכיוון שההגשה מאפשרת שליטה בנקודה. כדי להשוות את התנאים באופן מוחלט מתחלפים השחקנים בצידי המגרש לאחר המשחקון הראשון ואחריו אחרי כל שני משחקונים. כדי לזכות במערכה יש לזכות ב-6 משחקונים, בהפרש של 2 משחקונים או יותר מיריבו. במקרה של 5:5, המשחק יימשך עד שיגיע אחד השחקנים ל-7 משחקונים, בהפרש של 2 משחקונים (7:5). אם גם לאחר הארכה זו אין ניצחון בהפרש 2 משחקונים (תוצאת 6:6), ילך המשחק לשובר שוויון (tie-breaker). בשובר השוויון, כל נקודה המשוחקת שווה לשחקן המנצח נקודה אחת, כאשר המטרה הינה להגיע ל-7 נקודות, בהפרש של לפחות 2 נקודות. אם יגיע אחד השחקנים ל-7 נקודות, אך בהפרש קטן מ-2, יימשך המשחק עד שתושג הכרעה בהפרש 2 נקודות. בשובר שוויון השחקן שהגיש במשחקון הראשון במערכה מגיש את הנקודה הראשונה ולאחר מכן השחקנים מתחלפים בהגשה כל פעם שסך הנקודות של שניהם הוא אי-זוגי. השחקנים מתחלפים בצדדים אחרי כל 6 נקודות. בתחרויות שבהן אין שובר שוויון (בטורנירי גרנד-סלאם, פרט לאליפות ארצות הברית הפתוחה, ובגביע דייויס) במערכה המכרעת בלבד (שלישית אצל הנשים, חמישית אצל הגברים) ממשיכים לשחק משחקונים רגילים עד שאחד השחקנים זוכה ב-2 משחקונים רצופים אחרי מצב של שוויון 5:5. כך למשל, ניצח אנדי רודיק את יונס אינוואי בשלב רבע הגמר של אליפות אוסטרליה הפתוחה רק לאחר מערכה חמישית שנמשכה שעתיים ו-23 דקות, כאשר תוצאת המערכה היא 21:19.
זכייה במשחק
כדי לזכות במשחק כולו יש צורך לזכות במספר מסוים של מערכות על ידי שחקן אחד. מקובלים בטניס שני סוגי משחקים: במשחק 'הטוב משלוש מערכות' יש לזכות בשתי מערכות כדי לנצח את המשחק ובמשחק 'הטוב מחמש מערכות' יש לזכות בשלוש מערכות כדי לנצח. לספירה הפנימית בתוך המערכות אין חשיבות בתוצאה הכללית של המשחק, כלומר המשחק מוכרע לפי מספר הזכיות במערכות ולא לפי התוצאה הפנימית בכל מערכה (לדוגמה: שחקן א ניצח את המערכה הראשונה 6:0 ושחקן ב ניצח את שתי המערכות שאחר כך בתוצאה 6:4 ו-4:6 - שחקן ב הוא המנצח כי זכה בשתי מערכות, על אף ששחקן א זכה בסך הכול ביותר משחקונים).
שיטת "הטוב מ-3 מערכות" נהוגה בכל התחרויות לנשים ובחלק מהתחרויות לגברים. שיטת "הטוב מ-5 מערכות" נהוגה רק אצל הגברים בטורנירי: גרנד-סלאם, בגביע דייוויס ובמשחקי גמר של טורנירים אחרים.
החל משנת 2006, חלק גדול ממשחקי הזוגות מתנהלים בצורה מקוצרת. בנוסף לביטול הצורך בזכייה בשתי נקודות רצופות ממצב של שוויון (עליה עמדנו קודם לכן), כשנוצר שוויון במערכות, הצדדים משחקים סופר שובר שוויון (Super Tie Break), המשוחק במתכונת שובר השוויון שהוסבר קודם לכן, אך הזכייה בשובר השוויון (ובמשחק כולו) היא לזוג שמגיע ראשון ל- 10 נקודות (ושתי נקודות הפרש על הזוג השני).
בטניס יש 5 סוגי חבטות עיקריות: הגשה, כף יד, גב יד, יעף והנחתה. (החבטות מתייחסות לשחקנים המכים ביד ימין):
חבטת הגשה של טומי האס
רוג'ר פדרר מתכונן לחבטת כף יד
חבטת גב יד של לינדסי דוונפורט
תלבושת
- חבטת הגשה (serve). במכה זו משתמשים בתחילת כל נקודה. כל שחקן בתורו מגיש למשך משחקון את החבטה ההתחלתית. ניתן לזרוק ולחבוט את הכדור מהאוויר בכל צורה, אולם הצורה היעילה ביותר שנותנת יתרון לשחקן המגיש ומקשה על השחקן המקבל - ובה משתמשים כמעט בכל המקרים - היא החבטה האנכית: בחבטה זו יד שמאל שאוחזת בכדור במקביל למחבט, זורקת אותו אנכית, ובו זמנית יד ימין מביאה את המחבט אל אחורי הגב דרך הכתף, ומכה בכדור כאשר הוא יורד ומגיע מעל גוף השחקן.
- חבטת כף יד (forehand). מיועדת לכדור המגיע לימין השחקן. רגל שמאל וכתף שמאל ניצבות קדימה, כאשר צדודית הגוף למול המתחרה, כף יד ימין אוחזת במחבט, מביאה אותו בתנועה מלמטה למעלה מעל גובה כתף ימין, ומחזירה אותו תוך כדי חבטה בכדור.
- חבטת גב יד (backhand). מיועדת לכדור המגיע לשמאל לשחקן. רגל ימין וכתף ימין ניצבות קדימה, כאשר צדודית הגוף למול המתחרה, כף יד ימין אוחזת במחבט, מביאה אותו בתנועה מלמטה למעלה מעל גובה כתף שמאל, וחובטת בכדור, כאשר גב היד מופנה לעבר כיוון הכדור. כיום מקובלת גם חבטת 'גב יד' בשתי ידיים, כלומר גם יד ימין וגם יד שמאל אוחזות במחבט וחובטות בכדור כמתואר למעלה.
- חבטת יעף (volley). במכה זו משתמשים, בדרך כלל, כאשר מתקרבים לרשת (אם כי ניתן להשתמש בה בכל מקום במגרש) ורוצים לסיים נקודה מעמדה התקפית הקרובה לרשת. מכה זו נעשית מן האוויר.
- חבטת הנחתה (smash). במכה זו משתמשים כאשר מגיעים לשחקן כדורים גבוהים. הגוף ניצב למול הכדור המגיע, יד ימין מביאה את המחבט אל אחורי הגב דרך הכתף, ומכה בו כאשר הוא מגיע מעל גוף השחקן.
- חבטת תילול (Lob). מכה של השחקן כאשר יריבו נמצא קרוב לרשת. המכה היא מכה גבוהה וקשתית שעולה גבוה מעל השחקן היריב ונוחתת עמוק לתוך החלק האחורי של המגרש.
בעבר היה נהוג לשחק בתלבושת המסורתית - לגברים חולצה לבנה ומכנסיים לבנים קצרים עם כיסים, ולנשים חולצה לבנה וחצאית טניס קצרה שמתחתיה יש מכנסון קצרצר ומקום לכדור (זו הסיבה לכינוי 'הספורט הלבן'). כיום רשאים טניסאים ללבוש בגדים בצבעים ובסגנונות שונים ברוב התחרויות, מלבד בטורניר וימבלדון בו שומרים על המסורת של לבוש לבן. המשחק משוחק בנעלי ספורט המותאמות במיוחד לאופי המשחק.
ספוילר: 
ציטוט ההודעה
