פרק 4
"אמא" אמר אנדי לפתע באמצע הארוחה "אני יכול...."הוא חשש "לבקר את אמא שלי בבית החולים" הוא אמר
"אנדי..." לחשה ליז "מצבה של אמא שלך קשה" היא אמרה "אני לא חושבת שכדאי" היא אמרה
אנדי הסתכל על לואי שישב ושתק
'אם אנדי רק היה יודע שמצבה של אמא שלו השתפר ושהיא מגיבה לתנועות מיוחדות,אבל אסור שהוא ידע' חשב לואי,ואנדי קרא לו את המחשבות.
לפתע עברה בלואי מן רוח קרירות "מה זה?" לואי נבהל
"מה קרה יקירי?" לחשה ליז
"כלום..." לחש לואי
'למה הם אף פעם לא לטובתי,ולמה לואי מסתיר את מצבה של אמי ממני'
אנדי אימץ את כוחותיו כדי לגלות על מה דיימון חושב
'אל תנסה אנדי' דיימון חשב 'זה לא ילך'
'מה?' אנדי נבהל 'איך דיימון? הוא היה מבולבל
'גם אני יכול' חשב דיימון
"אני יכול ללכת?" שאל דיימון בפתאומיות
"בוואדי" ענתה ליז
"בוא!" דיימון פקד על אנדי ומשך אותו מחוץ לבית
"מה כל כך דחוף?" שאל אנדי בתמימות
"תגיד לי מה זה היה?" שאל דיימון "אתה לא קולט שאם אתה לא זהיר הם יכולים להרגיש משהו?זה בתת מודע שלהם"
"מי זה הם?" שאל אנדי "אני לא יודע על מה אתה מדבר" הוא אמר בתמימות
"הם" צעק דיימון "האנשים בלי הכוחות,אלא שאתה ואני קוראים להם את המחשבות" הוא המשיך
אנדי הלביש את פרצופו התמים ביותר "אני לא יודע על מה אתה מדבר דיימון"
"קאט דה בולשיט,אנדי" הוא אמר "אני לא מטומטם,ראיתי,כלומר שמעתי,כאילו קראתי את המחשבות שלך,שראית לליז את המחשבות בבוקר,וגם בארוחה שקראת ללואי את המחשבות ואז ניסית לקרוא לי את המחשבות" הוא אמר
"דיימון.."אנדי לחש "הכל בסדר איתך?" הוא התמם, "אתה מרגיש טוב?" הוא המשיך
"זהו זה!" דיימון צעק "תפסיק אתה משגע אותי,למה אתה משקר לי?" הוא השתולל
"נראה לי שכדאי שאני אדבר עם לואי וליז על המצב שלך" אנדי אמר,
"נמאס לי!" דיימון שלח את אגרופו לכיוון אנדי אבל....
היד נעצרת במקום, דיימון מנסה לדחוף אבל לא מצליח,אנדי עצר אותו בעזרת הכוח המיוחד שלו,אותו הכוח בו הוא השתמש נגד דיקן החבר של ג'ינה
"אז מה?" דיימון לחש "גם את זה אתה יודע לעשות" הוא אמר "הופתעתי" הוא המשיך
"אני לא יודע על מה אתה מדבר" לחש אנדי
"די!מספיק" דיימון השתולל "תפסיק לשקר לי תודה שיש לך כוח" דיימון שחרר את היד שלו
"איזה כוח?" אנדי המשיך בשקרים
"אנדי..." דיימון התרכך "אני יכול לעזור לך.."הוא המשיך "גם לי היו בעיות לא שלטתי טוב בכוח"
אנדי נשם נשימה ארוכה ואמר "מה עושים?"
"אתה תספר לי על החלום,ואני אעזור לך עם הכוחות ו...אני אעזור לך לפגוש את אמא שלך,מוסכם?" דיימון הושיט את ידו לאנדי
"מוסכם" אנדי חייך והושיט לאחיו יד
"אז..."דיימון ניסה להתחיל את השיחה "נתחיל עם קריאת מחשבות" הוא קבע "כשאדם מחליט לקרוא מחשבות לאדם רגיל הוא צריך להיות מאוד זהיר כי אחרת לאדם יש מן רפלקס שמעיד על זה שקורה לו משהו,מן אינסטינקט כזה"
"כמו שהיה ללואי?" שאל אנדי
"בדיוק" אמר דיימון
"ומה עושים נגד זה?" שאל אנדי
"קודם כל" אמר דיימון "הטעות שלך היתה שחשבת על המהלך הבא שלך,תמיד תחשוב על אותו הרגע על המחשבה הזאת לא על הבאה אחריה או על האדם הבא שתקרא לו את המחשבות,זה כלל ראשון" דיימון קבע
"כלל שני,אתה צריך להיות ממוקד החלטי מרוכז ורציני" הוא אמר
"בוא ננסה על הילדה הזאת" אמר אנדי והצביע על ילדה שטיילה עם הכלב שלה ברחוב
"תתרכז אנדי" לחש דיימון
'נמאס לי!' היא חשבה 'זאת תמיד אני,שיוצאת איתו לטיול,את דור הם לא שולחים לטיול עם הכלב'
"הצלחתי" קרא אנדי "ולא היה שום אינסטינקט" הוא צהל "הצלחתי דיימון הצלחתי" הוא חזר שוב ושוב
"אני יודע,ראיתי" אמר דיימון בסיפוק
"ועכשיו" דיימון קבע "נעבוד על הכוחות של השליטה בגוף" הוא אמר
"מגניב" קרא אנדי
"ותזכור משהו אחד חשוב לפני הכל:לא תמיד ילך לך יש אנשים בעל רצון חזק שלא תצליח להזיז אותם אפילו סנטימטר והם יהיו אנשים רגילים בלי כוחות,אני למדתי את זה בדרך הקשה" הוא אמר
"נו?" אנדי אמר בציפייה
"אז חוק ראשון כמו חוק קודם- להיות מרוכז ולהתמקד" הוא קבע
"חוק שני,שלא כמו החוק הראשון בקריאת מחשבות, תמיד תחשוב מה תעשה הלאה,כלומר:במה יעזור לך המהלך הזה למהלכים הבאים" הוא הוסיף
"תמיד תפתיע את מי שמולך,תתפוס אותו בהפתעה,ככה שגם אם יש לו כוח רצון חזק הוא יתבלבל ולא יספיק להגיב"
"איך?" שאל אנדי
"תהיה יצירתי" אמר דיימון "זה הכלל השלישי" הוא אמר
עם הזמן היכולת תתפתח ותתחזק
"ויש עוד כוח שאותו אני אלמד אותך,בתקווה שאתה מסוגל לעשות אותו" הוא אמר
"אבל קודם נלך לסדר לך פגישה עם אמא שלך" הוא תפס את ידו של אנדי ומשך אותו לבית
"אנדי רוצה פגישה עם אמא שלו" אמר דיימון
"זה בלתי אפשרי,הסברנו לכם היא במצב קשה" אמרה ליז
"לא היא לא" לחש אנדי בביישנות
"מה?" אמר לואי
"אבא" אמר דיימון "אנחנו מכירים כבר שנתיים ותשעה חודשים,הרבה זמן, מאז שאימצתם אותנו,אנחנו יודעים מתי אתם חוסכים מאיתנו פרטים"
"בסדר..." נכנע לואי "ליז,תיקחי את אנדי לבית החולים" הוא הורה לה
"אבל..." ליז לחשה
"ליז..." ניסה לואי לשכנע את ליז "בבקשה"
"טוב" גם היא נכנעה
אנדי ודיימון יצאו מהבית בשמחה
"דיימון" אמר לואי "אתה נשאר כאן,אני רוצה לדבר איתך"
ליז ואנדי יצאו מהבית
"מה העניין?" שאל דיימון
"תגיד לי דיימון?" אמר לואי "למה אתה חושב אני מונע מאנדי לפגוש את אמא שלו"
דיימון ניגב את המצח שלו "לא יודע"
"דיימון,את האמת,אתה יודע"
"כי אתם לא רוצים שהוא יצטרף אליה וירצה לחיות איתה,אבל אתם יודעים מה? זה שטויות,אנדי סיפר לי שהיא נרקומנית ופושעת ולחיות איתה זו התאבדות"
"אתה צודק..." לחש לואי
"וגם הוא לא רוצה אותה אני חושב שג.." דיימון לא שם לב שלואי מסכים איתו
"מה?" דיימון שאל בפליאה
"אתה צודק" אמר לואי "זה שטויות אנדי לא ירצה לחיות עם אמא שלו" הוא המשיך
"וזו לא הסיבה שאני לא רוצה שהם ייפגשו" הוא אמר
"אז..."דיימון היה מבולבל "מה הסיבה?" הוא שאל
"אנדי,הוא ילד טוב" אמר לואי "אבל יש בו שנאה רבה,שמניעה אותו,הוא שונא כל מי שגרם למותו של אבא שלו,כל מי שיש לו קשר למי שרצח את אבא שלו,זאת הסיבה שהוא רצח את הילד מהמוסד שלכם,הוא היה הבן של מי שרצח את אבא של אנדי, אנדי גילה את זה במקרה ולכן רצח אותו,אנדי שונא גם את אמא שלו,הוא טוען שבגללה דיקן נכנס להם לחיים, ובגללה אבא שלו מת"
"אתה רוצה לומר לי שהוא מתכוון לרצוח אותה?" דיימון קטע אותו
"תראה דיימון,זו רק מס-"
"מה אתה מטורף?!"התפרץ דיימון "אנדי לא יעשה את זה,זאת אמא שלו,אנדי לא כזה"
"ועכשיו תסלח לי" אמר דיימון ללואי "אני רוצה ללכת לבית החולים"
אנדי נכנס לחדרה של אמא שלו בבית החולים
הוא הסתכל עליה
היא פתחה את העניים שלה,היא לא דיברה,כי היא לא יכלה, היא רק הסתכלה עליו
אנדי תחב את ידו לתוך הכיס והוציא את האולר שלו
הוא פתח את הסכין
ותפס את חוט האינפוזיה
"זה בגלל מה שעשית לאבא,ג'ינה" הוא אמר לה,הוא ידע שהיא שמעה אותו,היא הזילה דמעה
אנדי קרב את הסכין לכיוון חוט האינפוזיה
"לא!" דיימון עמד בפתח החדר "אנדי,תניח את הסכין"
אנדי לא ענה הוא רק התחיל לחתוך
"אה!!" אנדי נאנק מכאבים "הראש שלי,מה זה?" הוא הפיל את הסכין מחמת הכאב
ואז אנדי השתטח על הרצפה "אח!" הוא צעק הוא הסתכל על אמא שלו שעדיין בכתה,הוא הביט לתוך עיניו של דיימון,דיימון הסתכל עליו במבט מאוכזב ואז אנדי איבד את ההכרה שלו
פרק 5
אנדי פקח את עיניו ושפשף את ראשו "אה" הוא לחש
הואהסתכל למעלה וראה עצים, הוא קם.
"מצטער" לחש דיימון שישב ליד אנדי ורק עכשיו אנדישם לב אליו
"על מה?" שאל אנדי
"על מה שקרה בבית חולים" אמר דיימון
"זההיית אתה?" שאל אנדי
"אתה גרמת לי לאבד את ההכרה?" אנדי התרגז
"זה היהלפני הרבה זמן הייתי בן חמש "אמר דיימון
"היינו משפחה עשירההיה לנו הרבה כסף,אבא ואמא שלי יצאו לנסיעת עסקים ואני נשארתי עם המטפלת,שבוע אחרכך הודיעו לנו שההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים,היא היתה שולחת אותי לעבוד קשה אצלהפועלים,היא אמרה לי שבכל יום עבודה אני צריך להשיג לפחות מאה שקל,אז הייתי עובדקשה יותר ויותר זמן אבל זה לא הספיק אז עבדתי גם בנמל עד סוף הלילה והייתי ישן שעהאחת,היא שלחה אותי לעבוד עד שהיא תקבל את הכסף לעצמה ואז היא תזרוק אותי,ואם הייתימגיע עם פחות שכר ממאה שקל היא היתה מכה אותי,היא מכרה את הבית,וזה לא הספיק,הכסףנגמר מהר,לעומת זאת כשהייתי משיג יותר ממאה שקל הייתי קונה לעצמי חטיפים. ביום שישילא הייתי עובד,יום אחד איש אחד ביקש ממני שבמשך כל יום שישי אני אעשה בשבילו מטלות, ועל כל יום עבודה הוא ייתן לי שלושים שקל,הייתי חוסך את הכסף ולאחר שהיה לימספיק,קניתי כלב,אבל היא המרשעת רצחה אותו,ואז אני חנקתי אותה היא החלה להשתעל,ואזהיא התעלפה,ואני ברחתי מהבית,המשטרה חיפשה אותי הייתי בורח ממקום למקום,לאט לאטגיליתי את הכוחות שלי ופיתחתי אותם יום אחד הרווחתי קצת כסף,נער אחד גנב לי אתהשקית של הכסף,רדפתי אחריו לסמטה חשוכה ובלי לחשוב פעמים להכאיב לו"
"כמו שעשיתלי?" שאל אנדי
"כן,פשוט שיחקתי לו בראש אבל משהו מוזר הוא...הנער המוזרהזה,מכאיב לי בחזרה,די מהר הקרב הפך להיות קרב מוחות,כל אחד ניסה לפגוע במוח שלהיריב,באיזה שהיא נקודה היה המתח,פעם אני מצליח ופעם הוא,לפתע התחיל לכאוב לייותר,הייתה לי הרגשה שהמוות שלי קרוב כאילו המוח מתפוצץ,הרגשתי את זה,המוות,הואעולה זה לא סתם התעלפות,אתה ממש מרגיש את זה את הנשמה פורחת ממך,אני נלחם,אבלהנער,כנראה יותר מנוסה,יותר חזק,אני מרגיש את זה,זהו אני מת,אבל פתאום...הנער מרפהאני מרגיש את עצמי,כאילו חזרתי לחיים אני מסתכל עליו,ואז הוא אומר לי 'קני,זה השםשלי,תזכור אותו' ואני מאבד את ההכרה" דיימון סיים
"אני..לא יודע" אנדיאמר
"אנדי" קטע אותו דיימון "אני הרגשתי את הכוחות מה באמת יכולים לעשות,הרגשתיאת המוות אם קני הזה לא היה מרחם עלי לא הייתי כאן
אתה מבין לכן סיפרתי לך את זההמוות הוא דבר נורא אפילו לאמא שלך"
"בסדר...אני אניח לאמא שלי" אמר אנדי "איךהוא נראה?הקני הזה?"
"שיער שחור.ארוך,צבע גוף שחום עיניים שחורות זה מה שאניזוכר" אמר דיימון
****************************** **********************
הוארץ מהר הוא ברח להם,לא מבוי סתום!
הוא מסתובב הם כבר עומדים מולו הם לפחות עשריםמסתכלים עליו הגדול שבהם מתקרב אליו
"גנבת לנו הרבה כסף" הואצועק
"לא,אני...מצטע-" הוא לוחש
"שתוק!" הבחור דפק לו את הברזלבראש
הוא הרים עייניו, כאב לו מהמכה,
הבחור הגדול הסתכל עליו בעיניים במבטמפחיד
"אה!!!!" הבחור נאנק מכאבים
"לימדתי אותך לקח" ענה לו הנער
"אה!!!!" הוא צעק מכאבים
"ועכשיו...." הנער הסתכל עליו "זה נגמר" הוא לחש
"אה" הבחורנפל על הרצפה
האחרים החלו להכות את הנער
לפתע כאילו משום מקום הופיע בחורבמדים כתומים
הוא הסתכל עליהם
הוא לא אמר כלום
הוא רק פתח את ידו והסתכלעליה,הוא עמד מרוכז וקמץ את היד
כל הבחורים נפלו על הרצפה ומתו
"אתה בסדר?"הוא שאל את הנער
"מי אתה?" שאל הנער
"אני בלייזר" הוא לחש בקול מפחיד "ואתה?מה השם שלך?"
"אני...קני" לחש הנער