יאללה עוד אחד כי אני מורעל ומשעמם לי
אגודל, אצבע.
"קודקוד מפקדה שומע?, עבור".
דממה.
"קודקוד מפקדה שומע?, עבור".
עבור, עבור. תפסיק לחרטט את עצמך יבגני, אתם גמורים.
מי חשב אה? תקועים באמצע לבנון כמו תינוק באמצע מאורת זאבים. אתם גמורים יבגני, גמורים.
הרמתי את הנשק קצת לבדוק תנועה חשודה, אבל זה כלום. רשרוש עלים, חתול חף מפשע, התרגלנו כבר.
היינו שתי חוליות בסך הכול. אני, ריפמן, כתרי, אבשלום, צפוני ומושיילוב.
שישה אנשים באמצע זאחלה, כמה זה כבר? ניסיתי להיזכר בתדריך. שלוש-מאות קילומטרים דרומה מביירות?
"יבגני, הקשר מת".
באימא שלך.
"מושיילוב, גש הנה".
מושיילוב, מסריח מפחד, ניגש אליי משתדל לא לשחרר לי איזה כדור לרקה.
"מושיילוב, נוהל איבוד קשר עם המפקדה. אתה זוכר?"
"מ-מה זוכר יבגני, מה נלך הביתה ברגל?"
"לא יא מפגר, נתפוס טרמפים. תקשיב." תפסתי אותו בידיים והחזקתי אותו, שיפסיק לרעוד המניאק. "תקשיב לי טוב מושיילוב, תתעשת. החיים של החברים שלך בידיים שלך. אתה ממשיך לרעוד, אנחנו עולים על ציר של החיזבאללה וכולנו מחוסלים תוך חמש שניות, מובן?"
"מובן"
הוא הפסיק לרעוד. לקח נשימה ארוכה. מושיילוב היה בעל הלאו. מיירט-טנקים. מלקח מחבלים המניאק. אם הוא ירעד ככה שיגיע אלינו נגמ"ש לבנוני, הוא עוד יפוצץ גן ילדים.
"נוהל איבוד קשר עם המפקדה, זוכר?"
שאלתי אותו פעם שנייה.
ריפמן וכתרי הסתכלו אלינו מחכים לפקודות. אבשלום שמר מצפון, וצפוני ממזרח. היינו צריכים לתת לו שם אחר, לאבד ת' אירוניה. אירוניה לא פיט באמצע שטח אויב. מדרום שמרה עלינו קבוצה של סלעים.
היינו בזאחלה, במשימה לאתר שלושה רבי-מחבלים. האבא של מחבלים. אלה שעשו את הפיגועי טרקטורים בירושלים. אלה שהגיעו למחבלים, ונפגשו איתם, והבטיחו להם ימבה זיונים בגן עדן. אלה שבגללם נהרגו חמישה אזרחים חפים מפשע. בני זונות ערבים.
ככה היינו באמצע העיר, מזיעים כמו חמורים. עברנו בשקט שלושה סיורי חיזבאללה, כשמתינות וסבלנות הם עקרונות מנחים.
ככה בשכיבה בתוך שיח, שומעים פקודות בלבנונית ומרגישים את העפר של הגלגלי ג'יפים עף עלינו.
שני צפע עשו קצת בלאגן ליד איפה שנחתנו, כדי להסיח את הדעת.
אז מה השתבש? ניסיתי לחשוב.
הרדיו המזויין. הייתי צריך לקחת שני מכשירי-קשר, הייתי צריך. קצין מטומטם. בבה"ד 1 לא לימדו אותך? אולי תעלה עוד פעם על חוליה כמו עם צוות פומה. ככה תראה עוד חבר טוב שלך חוטף כדור בראש בגללך. חתיכת אפס. עוד משפחה לנחם. עוד קבר לבקר. עוד זיכרונות להדחיק. עוד קדיש להקשיב לו. עוד מבטים להתעלם מהם. עוד קבוצת אנשים קטנה שתדע את מה שההורים לא ידעו לעולם. אפס. אתה לא אפס, אתה משהו. אתה טיפש אמיתי, זה מה שאתה.
המ"כ טירונים אמר לו פעם: "חמש יחידות סיימתי מתמטיקה, ואף פעם לא ראיתי אפס כמוך".
אבל הוא סיים בהצטיינות טירונות, ומשם לפלס"ר. ומשם ליחידה. ומשם לכאן. כמו חבל נמתח, אתה זוכר את כל מה שעברת. בולט מעל פני השטח.
תחזור לקרקע.
"נוהל איבוד קשר עם המ-מפקדה? כן, יבגני. אני זוכר".
יופי. אז קדימה, תעזור לי לנהל את העניינים.
"מעולה מושיילוב. מעולה. עכשיו תקשיב. הם ינסו לחפש אותנו בנ"צ של היציאה. אתה זוכר איפה היא? יש לך את המפה?"
"כן".
"מעולה. עוד כמה זמן יש לנו עד הנחיתה שלהם?"
חצי שעה. איך חצי שעה מזדיינת, ברגל לא נספיק בחיים. תרתי-משמע.
לכאן הגענו בשעה וחצי.
גם אם נרוץ כמו אתיופים לא נצליח.
"כתרי, בוא. אתה זוכר משהו מהקורס חבלנות?".
כתרי התקרב, ממשיך להסתכל צפונה.
"כן, הכול"
"לימדו אותכם פריצה לרכבים?"
"לא. אבל גדלתי בתקווה בתל-אביב".
"אז אתה יודע?"
"כן".
תהיה מבורך, כתרי. תהיה מבורך.
עוד חתול שעבר את הסבך שיחים. הקפיץ את כולנו. כולם עם נשק דרוך, ואין מקום לטעויות.
ניגשתי לצפוני ולכתרי שיצמצמו את המעגל, ומשכתי את אבשלום, מושיילוב וריפמן איתי בעדינות. הכול בעדינות.
"עכשיו תקשיבו, אתם מפספסים מילה אחת, אתם נופלים מאחורה עם כדור בגב. זה מה שנעשה".
----------------------------------------------------------
הגענו למסחרית בשלוש שלושים ושתיים, עשרים ושמונה דקות לנחיתה.
לא חיפשנו הרבה, מסחריות הן בשפע אצל ערבושים. מכירת ירקות, הובלת סחורה, משפחות של עשרים ושלוש ילדים. פנאן. פשוט פנאן להם. תודה על הזיונים הממושכים שלכם חבר'ה, עזרתם לנו מאוד בבחירת הרכב.
חיפינו בחוץ אחד על השני, וישבנו רכונים וצמודים לאוטו.
מולנו עוד בניין דירות, לצידנו עוד בניין דירות. לא שמענו הרבה, פה ושם צעקות של חגיגה בלבנונית.
כתרי לאט לאט פתח את הדלת, והפעיל את החוטים מבפנים. עד היום אני לא כל כך הבנתי מה הוא עשה, אם זה באמת כמו בסרטים. "חוט אדום לחוט ירוק גברת בונד?" "או גאד ג'יימס!".
אולי פשוט הערבי השאיר את המפתח באוטו. וואלה, מתאים לו.
"כנסו, כנסו!".
זינוק מנועים, שקיוויתי שיהיה שקט ביותר בטיפשות כזאת. הוא פתח את הדלתות האחוריות, ואני זינקתי מהאחורה לכיסא הנהג. לידי ישב אבשלום, החובש אבשלום. גם צלף נתנו לנו, את ריפמן. מזל שזה מישהו שאני מכיר ממזמן. בדרך כלל כל הצלפים הם חארות רציניים, סוציומטיים כאלה. כאלה שאוכלים לבד בחדר אוכל מתוך בחירה.
אז אבשלום לידי, וריפמן, מושיילוב, צפוני וכתרי מאחורה, מאבטחים.
"סע, סע!." צפוני לחש לי מאחורה. ברור שאני אסע.
הילוך אחורי, נסיעה קטנה לפנות מקום, וזינוק לדרך.
פחדתי שהמשפחה תצא עם אבנים וצעקות, מה שבארסנל. תעיר את כל הרחוב. התחלנו לנסוע בשקט, הורדתי את הקסדה ושמתי שמיכת הסוואה על הראש. נראיתי מבפנים כמו טמבל, אבל מבחוץ זה נראה בסדר גמור. ככה חשבתי לפחות.
אבשלום עשה אותו דבר כמוני, ואצל החבר'ה מאחורה זה היה מיותר. לא רואים אותם במילא.
הגעתי לצומת ופניתי ימינה, כמו במפה בדיוק. החבר'ה התעסקו שם מאחורה כמו שאמרתי להם, ואני רק חייכתי שהמשימה בוצעה.
שלושת המחבלים שכבו מתים בתוך המנהרה המסכנה שלהם, ברחוב שימע'ה אל קאסם בזאחלה, לבנון. הם הקלו עלינו ברמות אדירות. לישון ביחד? חבורה של הומואים, אם תשאלו אותי.
התחלנו להיאנח מרווחה, ואבשלום אפילו אזר מספיק אומץ ללחוש לי כמה נהדרת הייתה המשימה וטפח לי על השכם.
התחלנו להתקרב למחסום. שוטרים לבנונים. לא חיזבאללה. לא יותר טוב, גם כן.
השוטר הלבנוני עשה לנו 'עצור' עם היד, וזז לימין הכביש. היינו כבר קרובים.
השעה הייתה שלוש חמישים ושתיים. אם מפספסים את המסוק עוד שמונה דקות, אנחנו שבויי-מלחמה תוך שעה.
התחלתי להתקדם באיטיות. לאט לאט. אנחנו קילומטר וחצי-שתיים מהיעד. הנשק דרוך? דרוך. ביצים לתוכניות מאולתרות? יש. אז אנחנו מסודרים, יבגני.
אבשלום הסתכל עליי במבט של משתין במכנסיים. צפוני בטח היה רגוע לגמרי. כתרי בטח הכין ת' רימונים בשורה. ריפמן בטח חשב על הבית. ומושיילוב בטח הרטיב את השמיכות מאחורה. שלושה שוטרים, זה הכול. כולה שלושה. עם נשק כבד, קאלאצ'. רוסים בני זונות, מוכרים להם קאלאצ'ניקובים. התחלתי להאט. ברגע שהוא יראה את הפרצוף שלי, זה הסוף.
צבעי הסוואה לא עושים רושם ראשוני טוב.
עשרים מטר.
הוא חיכה וגרר רגליים אליי.
חמש-עשרה מטר.
הוא צעק "תתכונן לפתוח!", לשוטר מימין.
גבעות משמאלי, ועוד רגע הוא.
"בפקודה שלי, אש חופשית. כתרי, ריפמן אתם על הימני".
עשר מטר.
כיביתי פנסים ברגע שיצאנו. וזה לא נראה לו מוזר. ככה חשבתי.
חמש מטר.
"רשיונות!"
"אבשלום, אתה על הבוטקה השמאלי, אש מחפה. השאר נכנסים ומחסלים את ההוא שם".
הוא ראה אותי. הוא בא לטעון את הנשק. איך רעדתי לרגע. איך?. הוצאתי את הגליל ביד ימין ודפקתי בו צרור. טה-טה-טה!.
הוא פשוט נפל. כל הפנים שלו דם. שניים בחזה, אחד בראש. גמור. השניים האחרים היו בהפתעה, ואני קפצתי מהרכב בזינוק והתחלתי לירות. אם אתה נמצא במכונית בזמן יריות, אתה ההרוג הראשון.
ברגע האחרון, לפני שיריתי בו. צעקתי. "אש חופשייייייית!".
אבשלום זינק ותפס מחסה אחריי, וכל השאר יצאו מאחורה. השוטרים התחילו לירות.
ריפמן וצפוני ניסו לחסל את הימני כמו שאמרתי להם, אבל הוא הסתתר מאחורי הבוטקה הימני. היה עוד אחד בשמאלי. על בטוח.
"אש רתק! ריפמן, אבשלום, איתי!".
הם רצו איתי וכל השאר ריתקו את השומר הימני. רצתי עד שהיה לי טווח, וזרקתי רימון למקום שהוא עמד, מעל הבוטקה. הוא ראה את הרימון מגיע והתחיל לירוץ לכיוונינו. ריפמן הוריד בו צרור. הוא נפל על הקרקע. זרקתי עוד רימון לתוך הבוטקה השמאלי. כולנו שכבנו על הקרקע. שמעתי צעקה בערבית, ואז את ה"בום!". הדלת של הבוטקה השמאלי נקרעה מהצירים ונדפקה בקיר הבוטקה הימני. השער התמוטט מהפיצוץ.
אם לא הערנו את לבנון לפני זה, עכשיו הגיע הרגע.
הסתכלתי בשעון. חמש דקות לנחיתה. לפחות אם נהיה בטווח של חמש-מאות מטר, נוכל לקבל תשומת לב מהמסוק.
"יאללה! עפים מפה!". בזהירות מירבית נכנסתי לבוטקה השמאלי. המחבל היה מרוסס על הקיר. גועל נפש. כל הראש דם. כל הגוף שם. חתיכות. זוועה.
"עפים מפה!" שאגתי, והסתכלתי לאחור שכולם אחרי. ריפמן היה חסר.
"ריפמן, סע כבר!"
"מצטער יבגני, התעסקות אחרונה!". הוא רץ מאחורי הרכב שהשאלנו והדביק אותנו עם הקסדות שלי ושל אבשלום, וכולנו כבר היינו מאה מטר אחרי הבוטקה.
שמענו את הרעש עוד הרבה לפני שראינו את המסוק.
ראינו את המסוק יסעור נוחת, סופת חול קטנה מסביבו. כולנו היינו כל כך מאושרים, גם אם הקפצנו את כל צבא לבנון עכשיו.
מושיילוב רץ לידי, בחיוך של גבר. הוא גבר עכשיו. הוא התנהג שם כמו שצריך.
אחרי בום אחד שנבלע ברעש המסוק.
"מושיילוב!"
"מושיילווווב! חרא, יורים עלינו! על הקרקע!". זה אני לא צעקתי, ריפמן זינק עליי והוריד אותי על הקרקע.
מושיילוב חטף אחד בגב. השיער השחור שלו התחיל להאדים מאחור, והעורף שלו הפך למשהו איום ומדמם. אני הייתי בשוק. נפלתי על הקרקע, והם התחילו לירות. ראיתי את הכול חולף לי בהילוך איטי מול העיניים. הקסדה נפלה לי מהראש. ואז התחלנו לירות. לא יודע על מה. לא רצנו למסוק. התחלנו לירות. אבשלום חטף את מושיילוב בסחיבת פצוע מאחורי הכתפיים, ורץ איתו למסוק. ואנחנו, אני, ריפמן, צפוני וכתרי. ירינו, לא יודע על מי. היה עוד מישהו בבוטקה הימני. הבן זונה התחבא במהלך הקרב, ויצא כדי לירות לנו בגב. אבל זה לא הוא אשם. זה אני. אפס טיפש. אם מושיילוב לא שורד, אני קופץ מהמסוק. נשבע לכם שאני קופץ.
תחזור לקרקע! תחזור!
"חיילים!, עופו למסוק! עופו למאסססוקקקק!" שאגתי כמו מטורף, מנסה להישמע מעל רעש הלהבים של היסעור. וכלום. הם ממשיכים לירות. אבל למה? שלושה ג'יפים משוריינים הגיעו למקום. יצאו מהם חיילים, ראיתי רק דמויות בחשיכה. לא שמתי משקפת, במקום זה תפסתי אותם בגב והעפתי אותם לכיוון המסוק. שיבינו.
הם הבינו והתחילו לרוץ, והמאגיסט מהיסעור נותן אש רתק על הלבנונים. הוא יורה, ויורה. ואתה לא יודע מה אתה שומע יותר. אתה הצעקות של מושיילוב, את הלהבים של היסעור, את הצעקות של הלבנונים או את המאג.
קפצתי לתוך המסוק, שהמריא ברעש ענק, והתיישבתי ליד מושיילוב, מחזיק במעקה כדי לא לעוף החוצה.
"מושיילוב"
כלום.
"מושיילוב, תענה לי. מה שלומו, אבשלום?"
"אם לא רואים רופא בחמש דקות הבאות הוא גמור".
"פגעו לו בעמוד שדרה?"
הוא הזיז את האצבע קצת. אחת. או שתיים. הוא חייך. המפגר הזה חייך שהוא גמור על הקרקע של המסוק.
הוצאתי את ההדק מהכיס. "תלחץ".
והוא יודע שזה כבוד מאין כמוהו.
"תלחץ". שמתי לו את זה בזהירות ליד היד, והוא הזיז שתי אצבעות. ולחץ בכוח. בכוח אדיר. כל לבנון הרגישה.
וכל המחסום התפוצץ. המסחרית שלנו התעופפה באוויר, וכל הלבנונים האלה היו גמורים. במיוחד ההוא שירה במושיילוב.
ככה עם שתי אצבעות, הוא עשה יותר ממה שאנחנו עשינו עם שתי ידיים.
הוא קיבל עיטור העוז אחר כך, על כיסא גלגלים אבל. הכדור לא פגע לו בעמוד השדרה, אבל ניקב לו כליה. והוא היה צריך השתלה. ואני התגייסתי להיות התורם שלו. ולא אמרתי לו, תורם אנונימי. באותו רגע שהוא לחץ על הכפתור, הסיוטים עזבו אותי.
אלה שמתו בגללי, נקברו תחת אלה שמושיילוב הרג. עם שתי אצבעות.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Ori
F.c Maccabi Haifa
