הלכות ל"ג בעומר

[israel l]

ל"ג בעומר מתקרב וכדאי לדעת את ההלכות הקשורות אליו.
על פי הרב אליעזר מלמד

1- ל"ג בעומר
נהגו לשמוח מעט בל"ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, בל"ג בעומר מותר לשיר ולרקוד. ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון. וכן אין מתענים בל"ג בעומר.
לפי מנהג אשכנז מותר להתחתן ולהסתפר בל"ג בעומר ביום, ויש מקילים להתחתן ולהסתפר אף בליל ל"ג בעומר. ואחר ל"ג בעומר ישנם חילוקי מנהגים בקרב יוצאי אשכנז, יש נוהגים לסיים את כל מנהגי האבלות בל"ג בעומר, ויש נוהגים להמשיך מנהגי אבלות גם אחר כך, אלא שבל"ג בעומר עצמו בטלים מנהגי האבלות.

למנהג הספרדים מנהגי האבלות, נמשכים עד יום ל"ד בעומר, ועד אז אסור להסתפר ולהתחתן, ורק לעניין שירה, ריקודים וניגון בכלי זמר הקלו בל"ג בעומר. ואחר כך בליל ל"ד בעומר חוזרים כל מנהגי האבלות לקדמותם עד ל"ד בעומר בבוקר, וכיון שהגיע בוקר ל"ד בעומר הותרו כל איסורי האבלות. וכשחל ל"ג בעומר בערב שבת, גם למנהג הספרדים מותר להסתפר (שו"ע תצג, ב). ויש מן הספרדים שנהגו תמיד להפסיק את מנהגי האבלות בל"ג בעומר כמנהג אשכנזים.

טעם השמחה בל"ג בעומר, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). ויש מפרשים, שבאמת מתו התלמידים גם אחר ל"ג בעומר, אלא שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם נתפשטה התורה בעם ישראל, על כך שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו שהמשיכו אחריו את מסורת התורה, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). 1 ועוד טעם לשמחה בל"ג בעומר, לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי שנפטר באותו יום.

2 - מנהגי הילולת רשב"י
יש נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים.
והיו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה. בעל תשובות חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון, ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מות רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט). ויש שרצו למנוע ההליכה למירון בל"ג בעומר, מפני שבאותו יום באות למירון נשים רבות וחלקן אינן לבושות בצניעות, ומרוב העם העולים לשם, עלולה להיווצר עירבוביה בין גברים לנשים (יחו"ד ה, לה).

אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם גדולים וצדיקים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. ובזוהר נקרא יום הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי "הילולא", שהוא כשמחת נישואין. שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. וכפי הנראה המוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בעולם הבא. שכאן המוות נתפס כדבר העצוב ביותר, וחסרון הצדיק מורגש מאוד, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך, אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה, זוכה הוא לקלוט את מלא אורה של התורה. ובמיוחד צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, כשהם מסתלקים מן העולם הזה, ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות עומדים הם על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם, ונפתחים בפניהם שערי האורה והחכמה הפנימית. וזה שכרם הגדול, כמו שאמרו חז"ל שבעולם הבא יושבים הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ועל כן יום פטירת צדיק מן העולם דומה לנישואין, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך אף תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה יכולים להתקשר יותר אל אותם הסודות שגילה. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.

נתייחד רבי שמעון בר יוחאי שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולה, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, שעל ידי כך כל העולם הזה החשוך מתבשם. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

צפוי להתעדכן

[Old Lady]

תודה על הפרסום

[israel l]

אישיותו של רשב"י
בדרך כלל נטו חכמי ישראל לדרך האמצע, תוך התחשבות בקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי דבק באמת המוחלטת בלא פשרות עם המציאות המוגבלת שבעולם הזה, ונעשו לו ניסים והצליח.

ביחס לשלטון הגוים, חכמי ישראל הורו להתפלל לשלומה של מלכות, וניסו בכל יכולתם למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. ורק כשלא היתה כל ברירה, והמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם, הורו להתמרד נגדה. אבל כשלא היו גזרות שמד, ניסו למצוא דרך כיצד להסתדר עם המלכות. וכן מסופר בתלמוד מסכת שבת (לג, ב), שפעם אחת דיברו חכמים על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעי בדברי שבח על מלכות רומא, ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזרות קשות על ישראל, ואף החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כפי הנראה העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי יוסי העדיף לשתוק, שכפי הנראה לא הסכים לשבח, ולגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת. אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכל לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו, יתעלה. רבי יוסי ששתק - יענש בגלות. ורבי שמעון בר יוחאי שדיבר בגנותנו יהרג. ברח רבי שמעון בר יוחאי והתחבא עם בנו במערה, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וצריך לדעת שאחר המרידות הקשות של היהודים כנגד מלכות רומא, מרידות שהפילו ברומאים חללים רבים, וזעזעו את האימפריה הרומאית, לא נטלו הרומאים יותר שום סיכון, ורדפו עד חרמה כל גילוי של התנגדות ביהודה כנגדם. כפי הנראה גדודי חיילים רומאים עסקו במשך שנים בחיפוש אחר רבי שמעון בר יוחאי כדי להורגו. עד שלא יכל יותר לסמוך על אשתו ועבר הוא ובנו למערה אחרת, ונעשה להם נס וצמח שם חרוב ונבע שם מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם כי מת הקיסר ונתבטלה גזרתו. וכל כך התעלו שם במעלות התורה, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלמה כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לראות את הערך של העולם הזה, ואז יצאו.

וכן ביחס לפרנסה, דעת רוב חכמי ישראל, שצריך כל אדם לדאוג לפרנסתו, ובכללם תלמידי חכמים. אבל רבי שמעון בר יוחאי אמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה!? אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים (היינו גויים), ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן... ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן".
ואף שדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל, וצורך השעה מכריח אותנו להתפשר ולהכנע לאילוצי החיים, מכל מקום יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שעל ידו רואים הכל באופן מוחשי את מופת הדבקות המוחלטת בתורה. ואף שהוראות השעה וההדרכות הכלליות לציבור נקבעות על ידי רוב חכמי ישראל שמתחשבים במוגבלות העולם ובשעת הדחק. החזון הגדול של האמונה והגאולה, מאיר מכוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסר נפשו על כבוד ישראל, וקבע לדורות כי מלכות רומא שהצרה לישראל היא מלכות הרשעה. ולכן המוני בית ישראל הקדישו והעריצו את רבי שמעון בר יוחאי על מסירות נפשו למען התורה ואמונת ישראל.

עיסוקו של רבי שמעון בר יוחאי בתורת הסוד קשור לאישיותו. על ידי תורת הסוד ניתן להתקשר יותר לעולם הנצח, לאמונה השלימה, לסגולת ישראל ולבטחון הגאולה, מפני שהיא מרוממת את הלומד בה מעל המציאות החיצונית המעיקה והמסתירה, ומאירה לפניו את מושגי הנצח באור יקרות.

4 - רבי עקיבא
בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא רבי עקיבא, שהיה רבו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי. ואף רבי שמעון כשרצה לעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, היה אומר להם שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שרבי עקיבא היה זה שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים.

אכן טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב) הוא שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכבר תמהו על כך, שהרי למנהג ספרדים נמשכת האבלות עד ל"ד בעומר שאז נפסקה המגפה, והיאך אפשר לומר שפסקו מלמות בל"ג בעומר. ולמסורת אשכנזים מתו במשך כל ימות החול שבספירת העומר, ושוב לא מובן מה טעם השמחה בל"ג בעומר. והיו שבארו שבל"ג בעומר הצטרפו לרבי עקיבא תלמידים חדשים, ועליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש), ויש שבארו שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים, שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). נמצא איפוא שיסוד השמחה בל"ג בעומר הוא על תלמידי רבי עקיבא שהמשיכו את תורתו.

אם היינו רוצים לספר על גדולתו של רבי עקיבא, היינו צריכים להקדיש לכך ספר שלם, ורק נזכיר מעט מדברי חז"ל על אישיותו. "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? [לשם מה יש לדקדק בכתרים הללו, הרי אין אדם בעולם המבין את משמעותם]. אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות..." (מנחות כט, ב). ומכל חכמי תורה שבעל פה הראה הקב"ה למשה את רבי עקיבא, מפני שהיה גדול התורה שבעל פה.

מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה, ואמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? [כלומר, במצב של יסורים כאלו הרי אתה פטור ממצוות קריאת שמע?]. אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר שייכת לרבי עקיבא, שהרי עליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. ורבי שמעון בר יוחאי המשיך דרכו, בתורה ובמסירות הנפש, ולכן יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי הוא גם יום הילולת רבי עקיבא.

5 - מדורות ל"ג בעומר
כבר מאות שנים נוהגים במירון להדליק מדורה גדולה לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ואף בשאר מקומות נוהגים חסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר. ויש שנהגו להדליק נרות בבית הכנסת לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי.

הנר והאור רומזים לתורה ולמצוות, כמו שנאמר (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". אכן האש היא דבר פלא, שמתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת פתאום להבה בעלת כוחות אדירים להאיר, לחמם ולשרוף. ולכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, שעל ידי התורה והמצוות הנעשים בתוך עולם הזה החשוך והקר, זוכה האדם לאור חיי עולם.
ונהגו החסידים להדליק מדורות בל"ג בעומר, לרמז לאור הגדול של סודות התורה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר בזוהר (ח"ג רצא, ב) שביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי גילה סודות התורה (האידרא זוטא) ונתמלא הבית אור ואש, עד שלא יכלו התלמידים לגשת ולהסתכל ברבי שמעון בר יוחאי.

ויש שנהגו להשליך לתוך המדורה שבמירון בגדים יקרים, ואמרו שזה לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. ורבים פקפקו על מנהגם, ואמרו שאין בזה שום טעם, ואדרבה הדבר אסור משום "בל תשחית" (שואל ומשיב מ"ה לט, חקרי לב מה"ב יו"ד יא). ויש שלימדו עליהם זכות, ואמרו שרק כאשר מאבדים דבר לחינם עוברים על "בל תשחית" אך כשעושים זאת לסיבה מסוימת, כמו לכבודו של רשב"י אין בזה איסור. ומכל מקום נראה שעדיף לתרום דמי אותם בגדים לצדקה מאשר לאבדם באש.

כאשר באים להתפלל בקברי צדיקים יש להזהר שלא לפנות אליהם בתפילה, שרק אל הקב"ה מצווה להתפלל, וכל המתפלל אל צדיק עובר באיסור, והרי הוא דומה לדורש אל המתים שאסרה התורה (דברים יח, יא). ויש שהתירו לפנות אל נשמת הצדיק שימליץ טוב לפני השוכן במרומים עבור המתפלל ליד קברו (פמ"ג תקפא, א"א טז). ויש שאסרו זאת, משום שאף בזה יש משום דרישה אל המתים, אלא כל התפילה צריכה להיות מופנית אך ורק לרבונו של עולם בלא לערב שום שליח בעניין, ורק יכול המתפלל לבקש מרבונו של עולם שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט). שעל ידי ההתקשרות לתורתו ומעשיו הטובים של אותו צדיק אנו נעשים טובים ומתוקנים יותר, ובזכות כך אנו מבקשים שתתקבל תפילתנו.
עם זאת יש להדגיש כי מנהגי ל"ג בעומר הם רשות, ולא נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך להדליק מדורה בל"ג בעומר, ולא לעלות על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ורבים מגדולי ישראל לא נהגו כלל מנהגים אלו.

[firedogg]

וואלה חזק אחי! תודה על המידע.

[israel l]

בכיף, שמח שמישהוא קורא את זה, ואני מוסיף:

6- - מנהג תספורת הקטנים - חלקה
יש נוהגים שלא לספר את שער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ובזה מחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות.
ומצאו לזה רמז במצוות ערלה, שאמרו חז"ל על שלוש השנים של ערלה שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של תינוק שאינו יודע להשיח ולדבר, ואז אין מקיימים בו מצוות, "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה (תנחומא קדושים יד). וכך למדו בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובשנה הרביעית שכבר יכול להתקדש, גוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, וזו המצווה הראשונה שמקיימים בו.
וכיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח כדי לחבב המצוות, ומזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ומשקה.

ורבים נהגו לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי שתחילת חינוכו למצוות תהיה מתוך התחברות לצדיק. ובני ירושלים שרחקה להם הדרך להגיע למירון היו הולכים למערת שמעון הצדיק שמצפון לעיר העתיקה. ויש קהילות שהיו רגילים לספר הקטן בבית הכנסת. ובכל מקום רבים נוהגים לבקש מתלמיד חכם שיתחיל לספר את הילד.

ויש נוהגים לספר בל"ג בעומר במירון את כל הקטנים שיום הולדתם השלישי חל בסמיכות של כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. ויש מקפידים שלא לספר את הילד לפני יום הולדת שלוש, ולכן אם יום הולדתו אחר ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו. ואם נולד לפני ל"ג בעומר, אם יום הולדתו בסמיכות של מספר שבועות לל"ג בעומר, ממתינים לספרו בל"ג בעומר, ואם נולד כמה חודשים לפני ל"ג בעומר מספרים אותו ביום הולדתו.

אמנם יש להדגיש כי אין חובה לנהוג כמנהגים הנזכרים. יתר על כן, מנהג תספורת הקטנים לא נזכר כלל, לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך ולא בספרי הפוסקים הידועים. וכל הרוצה רשאי לספר את שער ילדו גם לפני שהגיע לגיל שלוש, ולא מעט תלמידי חכמים נוהגים כן.

7-השלכת בגדים למדורה ותפילה ליד קברי צדיקים
רבים נהגו להשליך לתוך המדורה שבמירון בגדים יקרים, ואמרו שזה לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. ויש שהעידו גם על רבנים גדולים שנהגו כך. לעומת זאת, יש גדולים שפקפקו על מנהגם, ואמרו שאין בזה שום טעם, ואדרבה הדבר אסור משום "בל תשחית". ואמנם היו שורפים את בגדי המלך אחר פטירתו, אבל שם הוא מפני שאסור לאחרים להשתמש בהם, שזהו כבודו של המלך, אבל כאן מדוע שישרפו בגדים בחינם (שואל ומשיב מ"ה לט, חקרי לב מה"ב יו"ד יא). ויש שלימדו עליהם זכות, ואמרו שרק כאשר מאבדים דבר לחינם עוברים על "בל תשחית", אך כשעושים זאת לסיבה מסוימת, כמו לכבודו של רשב"י אין בזה איסור (תורה לשמה ת). ומכל מקום נראה שעדיף לתרום דמי אותם הבגדים לצדקה מאשר לאבדם באש.
כאשר באים להתפלל בקברי צדיקים, יש להיזהר שלא לפנות אליהם בתפילה, שרק אל הקב"ה מצווה להתפלל, וכל המתפלל אל צדיק עובר באיסור, והרי הוא דומה לדורש אל המתים שאסור מן התורה (דברים יח, יא). ויש שהתירו לפנות ולבקש מהצדיק שימליץ טוב לפני השוכן במרומים עבור המתפלל ליד קברו (פמ"ג תקפא, א"א טז). ויש שאסרו זאת, משום שאף בזה יש משום דרישה אל המתים, אלא כל התפילה צריכה להיות מופנית אך ורק לרבונו של עולם בלא לערב שום שליח בעניין, ובתוך התפילה רשאי המתפלל לבקש מרבונו של עולם שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט). שעל ידי ההתקשרות לתורתו ומעשיו הטובים של אותו צדיק אנו נעשים טובים ומתוקנים יותר, ובזכות כך אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל.