השנה היא 1994, המקום - פסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. התגלית המרכזית היא במאי תושב ניו-ג'רזי בשם קווין סמית'. הבמאי/השחקן השמנמן ביים את הסרט "Clerks" שבארץ תורגם ל"מוכרים בלבד" והוקרן בכישלון רב במגדלי האופרה בת"א. למיטב זכרוני מבקרי הקולנוע הקשישים לא ממש הבינו כיצד סמית' הפך לכול כך חביב ע"י מבקרי הקולנוע בארה"ב וצעירים ברחבי העולם. הם גם לא הבינו למה הסרט העצמאי שצולם בשחור לבן זכה בפרס הדרמה הטובה ביותר ביחד עם סרטו של בועז יכין "פרש" וכיצד כמה חודשים אח"כ הוא קטף שני פרסים בפסטיבל קאן היוקרתי. למזלנו האחים בוב והארווי וויינשטיין, מנהלי חברת מירמאקס הבינו מה הקהל הצעיר ומבקרי הקולנוע האמריקאים מוצאים בסמית' וסדרו לו קריירה.

חלפו 12 שנים וקווין סמית' הפך לבמאי ייחודי אך פופולארי שלמד להתחבב על הקהילה ההוליוודית וייצר סרטים מסחריים בניחוח עצמאי, כמו "עכברי הקניון", "לרדוף אחרי אמי", "דוגמה", ו"ג'רזי גירל". הוא היה לאורח קבוע בתוכניות לייט נייט והגיש פינה בתוכנית של ג'יי לנו. מאז יציאת הסרט "ג'רזי גירל" לבתי הקולנוע סמית' מסמל עבור מעריציו את הבמאי הצעיר האנטי הוליוודי שזכה לחיבוק הדוב החונק של התעשייה ודעתו השתבשה עליו לחלוטין. הושמעו נגדו טענות שהיוצר הציניקן הפך לסנטימנטאלי ובורגני המשתף פעולה עם כוכבי קולנוע הוליוודיים שהם במקרה גם שחקנים גרועים.


"מוכרים בלבד 2" הוא סרט על התבגרות, אכזבה מהחיים, השלמה עם המציאות ויש בו שפע של קללות גזעניות, גסויות מפורטות, ושפע התייחסויות לעולם הקולנוע, הטלוויזיה והמוסיקה. במקביל לתיאורי המין המחרידים והבדיחות האנטישמיות המודעות לעצמן תוכלו למצוא סרט מרגש ומחמם את הלב. כנראה רק קווין סמית' מסוגל ליצור סצנה מבעיתה וקורעת מצחוק בו זמנית של גבר לבוש בגדי עור בשם קיקי המוצץ לחמור ואח"כ דופק אותו, ובסצנה הבאה ליצור סיטואציה קורעת לב שבה שני גיבוריו דנטה ורנדל מתוודים על כשלון חייהם, האכזבה שלהם מעצמם וכמה הם יהיו בודדים אם הם לא יישארו יחדיו כי אין להם אף אחד אחר בחיים.

קווין סמית' הוא יוצר כישרוני, שהתבגר והתברגן. הוא נשוי לבלונדינית דקיקה (שמגלמת את ארוסתו הנודניקית של דנטה בסרט), ואפילו יש לו ילדים. צריך לזכור הצעיר המרדן כבר לא צעיר ובהחלט לא מרדן. ב"מוכרים בלבד 2" המאבק בין העבר להווה מורגש היטב. סמית' יודע שמצפים ממנו להיות אקסצנטרי וסאטירי כמו פעם ועם זאת הוא סנטימנטלי ואמריקאי יותר מתמיד. הוא מצליח לשלב את השניים וליצור בן כלאיים חריג לחלוטין.

עדיין מדובר ביצירה סאטירית עצובה אבל יש בה גם המון הומור ביבים נחות ושפל כמו שלא נראה על המסך הגדול זה זמן רב. בסרט הראשון סמית' סיפר את סיפורם של צעירים בתחילת שנות העשרים לחייהם התקועים בעבודות אפורות בלי עתיד. בסרט השני הסתבר שסמית' צדק וגיבוריו באמצע שנות השלושים לחייהם ועדיין תקועים באותו מקום בדיוק. הצרה היא שהמכולת וספריית הוידאו נשרפו ועכשיו דנטה ורנדל עובדים במסעדת מזון מהיר סטייל מק'דונלדס כאשר בכל פעם שנפתחת דלת המסעדה נשמעת בחלל געיית פרה.

ישנה שרשרת ארוכה של קורבנות להומור המשולח רסן של סמית' בסרט הזה: אנה פראנק, הלן קלר, ג'ורג' לוקאס וסרטי מלחמת הכוכבים, פיטר ג'קסון וסרטי שר הטבעות, ישו, הרובוטריקים, משפחות נוצריות הדוקות, טרנטינו, ספייק לי והכול על רקע מוסיקה מסחרית ופופולארית נפלאה של הג'קסון פייב, סמשינג פמפקינגס, אלאניס מוריסט ועוד. בתפקידי אורח מהירים תוכלו לתפוס את בן אפלק, ג'ייסון לי והקומיקאית וונדה סייקס.

בסצנת הסיום המתוקה והעצובה הגיבורים משלימים עם גורלם. כן, הם נשארים בניו ג'רזי, הם ימשיכו לעבוד במכולת, בספריית וידאו או במזנון המהיר. שם עתידם, שם מקומם וכוכבי קולנוע גדולים הם אף פעם לא יהיו. הסרט הופך לשחור לבן ובצד הימני של המסך ניתן לראות שוב את הקליינטית המבוגרת מוציאה חלב מהמקרר ובודקת את תאריך התפוגה שלו. לשמחתי הסרט מוכיח שתאריך התפוגה של קווין סמית' רחוק מלהתפוגג - רק צריך להכיר בשינוי שהוא עבר.

דירוג :
:דירוג::דירוג::דירוג::דירוג:

קרדיט לאתר אחר