אודות הסרט:
ז'אנר: הרפתקאות, משפחה, פנטזיה.
שפה: אנגלית.
מדינה: ארה"ב.
במאי: טים ברטון.
שחקנים: ג'וני דפ, מיה וואסיקובסקה, הלנה בונהאם קרטר, קריספין גלובר, אן הת'אוויי, סטיבן פריי, אלן ריקמן
טים ברטון הוא מסוג הבמאים היחידים שאת כול סרטיהם (מלבד הפיצ'ר הראשון שלא הוקרן בארץ) ראיתי בבתי הקולנוע. אפשר לומר שגדלתי עליו כאשר "ביטל ג'וס", "באטמן", "אדוארד ידי מספריים" ו"אד ווד" היו אבני דרך ששינו את עולמי.
לדאבוני משהו רע קרה לטים ברטון בדרך. אהבתו לאדפטציות וגם לכסף כנראה שבשה את דעתו באופן סופי. נכון שהוא ביים גם סרטים לא מבריקים במיוחד כמו "הפלישה מהמאדים", המיוזיקל הבעייתי "סוויני טוד", החידוש המיותר ל"כוכב הקופים", או "סיפורי דגים" העייף שנראה כמו ניסיון נואש לזכות במועמדות לאוסקר.
--------------------------------------------
--------------------------------------------
לעומת הדוגמאות האלה, "אליס בארץ הפלאות" הוא באמת סוג של אסון קולנועי. בדיוק כמו "רובוטריקים 2" גם הסרט הזה הוא להיט היסטרי והקהל נוהר לבית הקולנוע בהמוניו. אני גם די בטוח שהוא יהפוך לסרטו המצליח ביותר של ברטון.
אז למה בחרתי להשוות את ברטון דווקא לבמאי האיום מייקל ביי? מסיבה אחת. גם סרטיו של ביי המתהדרים בשפע אפקטים הם סוג של בלגאן פירוטכניקי נטול רגש וכמוהו יצר ברטון עולם שכולו כאוס נטול רגש.
"אליס בארץ הפלאות" הוא סרט קר ומנוכר. לא אכפת לצופה בכלל מה עתיד להתרחש לנערה הבלונדינית, לכובען או לחבריהם. מרוב פעלולים נוצר עומס גדול על הצופה שלא מצליח בכלל לעכל את הגודש המשעמם שניצב מול עיניו. נראה שלראשונה ברטון שכח שדווקא האיזון העדין בסרטיו בין רגש לויז'ואל הוא שיצר לו שם של אמן קולנועי בעל ייחוד. אליס הוא בעיקר שואו ויזואלי אבל גם כאן ברטון מפספס.
--------------------------------------------
--------------------------------------------
לעומת "אוואטר" המרהיב או סרט האנימציה החדש "הדרקון הראשון שלי" שאנימציית התלת מימד בו מייצרת כמה רגעים מרגשים, "אליס" הוא לא סרט מרהיב. הפעלולים בו לא באמת מרגשים, אין את פליטת ה"וואוו". אז עם תסריט עקר נטול לב שלא עושה כבוד ליצירה הספרותית הקלאסית, וסוג של כשלון טוטאלי בחלק הויזואלי, נראה שברטון נפל לבור שהוא כרה לעצמו אבל לא כמו אליס, ארץ הפלאות שלו היא יותר בכיוון ארץ הזוועות.
קרדיט לאתר אחר.








ציטוט ההודעה