אדיר מילר, מיה דגן, דב נבון, דרור קרן נטע פורת ותובל שפיר, שחקני "פעם הייתי" - במשחק אסוציאציות מא' ועד ת'

אבי נשר
אדיר: "במאי ויוצר מוכשר שאמנות הקולנוע זורמת בעורקיו. אדם שאחראי לקלאסיקות הגדולות ביותר בקולנוע הישראלי".
תובל: "תודה על שאיפשר לי לעבור את החוויה אולי הכי מדהימה שעברתי. אני זוכר כמה התרגשתי לקראת הפגישה הראשונה איתו, וברגע שנפגשנו הוא הדביק אותי בשמחה ובאהבה שלו לסרט".
ביקורות:
מיה: "זה תמיד פוגע באיזשהו מקום, אבל צריך לקחת בפרופורציות".
דב: "כשכותבים דברים טובים זה כיף וכשכותבים דברים רעים זה מבאס, אבל אני משתדל להיות שלם ולהבין מה היתה המטרה במה שעשיתי".

גיבור תרבות:
דרור: "אם הכוונה היא לאדם שיוצר בעברית, מחובר לזמן ולמקום שבו הוא יוצר, מאיר את פני החברה ומבטא ביצירתו את עצמו באופן שמלמד, מרגש ומגרה אותי, אז דויד גרוסמן, שלום חנוך, יורם קניוק, יאיר גרבוז - וזו רק רשימה חלקית".
נטע: "חנוך לוין. המחזה הראשון שקראתי בחיי היה שלו, ואפשר לומר שהוא 'הכניס' אותי לעולם התיאטרון".
דמות שהיית רוצה לגלם:
תובל: "נער בשואה. גם בסרט שלנו הדמות שלי התעסקה בנושא השואה, אבל מהצד של אלה שלא היו שם וחווים אותה דרך האנשים שחזרו ממנה. הסרט גרם לי להתעניין מאוד בנושא והייתי מאוד מעוניין לשחק דמות שחוותה את השואה, כדי לנסות ולהבין מה היה שם באמת".
דב: "אין לי משהו ספציפי, אלא בעיקר מקומות או אזורים חדשים שלא הייתי בהם. בסרט הזה יש לי תפקיד דרמטי, במיוחד בחלקים שבהם אני מגלם זקן, ולראשונה חוויתי פרידה, זִקנה וסוף. אלו היו רגעים שהיו חזקים עבורי ואני נורא שמח שעשיתי אותם".
הצלחה:
מיה: "פחד מכישלון ותחושת אחריות כבדה. ברגע שאתה מצליח, אתה נושא איתך נטל של אחריות משום שהחובה להוכיח היא הרבה יותר גדולה".
נטע: "בעיני זה עבודה עבודה עבודה. רק תנו לי לקום בארבע בבוקר ולצאת לצילומים".
ויתורים:
דרור: "ברוב המקרים, החיים הוכיחו לי שכשוויתרתי על דברים מסוימים הרווחתי לטווח הרחוק".
דב: "גמישות ופרופורציות הם חלק מסוד החיים. אנחנו חיים בתוך פאזל ולפעמים צריך להתגמש ולהשתחל לתוך המקום כדי להשתלב".
זיכרון מהסט:
דרור: "מישל אברמוביץ', הצלם הנפלא של 'פעם הייתי', שצילם כבר בסטים שכללו שחקנים כמו ג'ון טרבולטה וליאם ניסן, ראה אותי מחליף בגדים בחדר מדרגות. הוא ניגש אלי ואמר: 'אתה מבין, זה כל כך ישראלי מה שקורה פה עכשיו - עושים פה סרטים שמקבלים הכרה בינלאומית, שחקנים עושים תפקידים טובים בכל קנה מידה, ועדיין, אתם מתלבשים בחדרי מדרגות'".
תובל: "היום כשצילמנו את סצנת הארוחה הגדולה, שבה חזר לארץ הדוד העירקי בגילומו של אלי יצפאן. סצנה שמשתתפים בה יצפאן, דב נבון וקובי פרג' יכולה להיות לא מצחיקה?".
חלום:
תובל: "לצלם את 'פעם הייתי 2'. העבודה על הסרט היתה כל כך מדהימה שהיא עשתה לי חשק לעוד. וגם להפסיד עוד קצת בית ספר לא יזיק".
נטע: "לדעת לספר בדיחה. יש משהו בבן אדם שמספר בדיחה בצורה טובה שיוצר אצלי רושם שיש לו משהו בראש".
טלוויזיה מול קולנוע:
תובל: "זה כמו המבורגרים וסטייקים. יש המבורגרים ברשתות מזון מהיר ויש המבורגרים מושקעים. יש סטייקים שעושים ביום העצמאות על המנגל וסטייקים איכותיים במסעדות יוקרה".
מיה: "בגלל שזה הסרט הראשון שלי גיליתי שלקולנוע יש עוצמה שאפילו בתיאטרון אין, כי בתיאטרון אתה לא יכול לראות את עצמך ולכן זה קצת פחות חשוף".
ילדוּת:
אדיר: "חוויתי ילדות בריאה ומאושרת בחולון. דבר שנאלצתי להתנצל עליו פעמים רבות במקצוע שלי".
דב: "הרבה בחוץ, מה שילדים כמעט לא עושים היום. הרבה אמא צועקת 'דב'לה בוא הביתה'".

כתיבה:
אדיר: "כשאני יושב וכותב את 'רמזור' תמיד מרגשת אותי המחשבה שמהדף הזה תצא סדרה מושקעת. ובעיקר מרגש אותי שדמויות שנולדו במוחי הן כעת דמויות חיות ונושמות, שרבים מכירים ומרגישים כאילו הם חברים שלהם. אין מתנה גדולה יותר ליוצר מזו".
דרור: "משם מתחיל הכל. מאחל לעצמי כמבצע וככותב להיות חלק מסיפורים ששווה לספר אותם".
להיכנס לדמות:
אדיר: "דבר ראשון ניסיתי ששפת גופי תהיה כבדה בהתאם לאיך שדימיינתי בראשי את ברייד, הדמות שגילמתי. ניסיתי להבין את עברו ובעיקר ניסיתי לחשוב כמוהו. בכל סיטואציה הייתי ברייד, גם במחשבותי".
מיה: "היו דברים טכניים, כמו ללמוד רומנית, אבל מי שמכיר אותי יודע שקלרה ממש לא רחוקה ממני".
משחק:
אדיר: "מקצוע מיוחד אשר זורם בעורקי. לא כל אדם יכול לומר כי הוא נהנה מעבודתו. שחקן הוא בר מזל שיכול להרגיש כך בכל יום שבו הוא משחק".
נטע: "אם יתמזל מזלי וזה יהפוך להיות המקצוע שלי אז אני אצטרך חתיכת חוצפה בשביל לבקש עוד משהו בחיי".
נוסטלגיה:
דרור: "התקופה שהסרט מתרחש בה החזירה אותי להרבה דברים. בין השאר, לזמן שבו הספרייה היתה מקום שבו הכל יכול לקרות, כשמולך ישבה נילי היפה ועשתה עצמה לומדת בזמן שאתה הגנבת לה מבטים".
דב: "אני לא ממש נוסטלגי, אם כבר להפך. כנראה אנחנו עם כזה שכל הזמן חושב מה יהיה הדבר הבא - מה יהיה? האם יזרקו אותי לים מחר?".
סרט שהשפיע עליך:
דרור: "'הפסנתרן' של פולנסקי. כל השואה דרך עיניים של איש אחד ואמיתי. הבימוי של פולנסקי והמשחק של אדריאן ברודי מעבירים שיעור מאלף באיך מספרים סיפור בלי גרם אחד של דרמה מיותרת".
נטע: "'אנסטסיה'. לכל אחד יש את הסרט של דיסני שלא יצא לו מהווידאו, וזה היה שלי. עד היום אני לא עוברת בין קרונות ברכבת בגללו".
עבודה חלופית:
מיה: "בטוח הייתי מוצאת עבודה עם ילדים".
דב: "לא חשבתי על זה אף פעם. אני נורא מבסוט מהבחירה הזו שלי. אני קם בבוקר ואני אוהב את מה שאני עושה. בורכתי".
פעם הייתי:
אדיר: "סרט קולנוע מרגש ונוגע ללב, עמוק וכיפי בו זמנית. היתה לי הזכות לגלם בסרט זה את דמותו של שדכן ניצול שואה שחווה המון סבל בחייו. דמות מורכבת, קשה ואנושית, שמאוד רחוקה ממני בחיי האמיתיים, אבל אט אט, ככל שחקרתי וחפרתי בה, גיליתי שהיא למעשה גם מאוד קרובה אלי".
תובל: "רק שייצא כבר. ראיתי אותו כמה פעמים ובכל פעם אני אוהב אותו יותר. יש בו הכל - הוא מצחיק לרגעים, מרגש מאוד וגם מעביר מסר".
ציפיות מהסרט:
תובל: "שאנשים ייהנו. בהקרנה הראשונה שבה ראיתי את הסרט, ושמעתי את הצחוק של הקהל, זה עשה לי טוב. רק שייגע בכמה שיותר אנשים".
נטע: "נחת לסבתא. אם אנשים ייצאו מהסרט וידברו עליו כמה דקות אז יהיה אפשר לנשום לרווחה. אם יקנו אותו בדי.וי.די אחרי שצפו בו בקולנוע ויהפכו אותו להיות נצחי, אז לא יהיה אפשר לבקש יותר".
קולנוע ישראלי:
אדיר: "תחום הנמצא בפריחה אדירה בשנים האחרונות. כמה עונג זה לראות כי ממדינה כה קטנה יוצאים סרטים כה מופלאים וכה מדוברים בעולם. כן ירבו!".
דרור: "'שבלול', 'הלהקה', 'מציצים', 'גבעת חלפון', 'כנפיים שבורות', 'חמש שעות מפריז'. כל אלו היו יכולים לקרות רק פה".
ראיונות:
מיה: "קשים לי מאוד. אני לא מספקת את הסחורה. אין לי בעיה לדבר על כל דבר מקצועי, אבל קשה לי לשתף כתבים בחיי. אני חרדה לפרטיות שלי".
דב: "אני חושב שאני בעיקר מבלבל הרבה את המוח. אני אוהב כשמצליחים לשים את האצבע במקום שאליו התכוונתי, ובינתיים כמעט ולא פגעו בי או סילפו אותי".
שלום:
אדיר: "חלומו של העם היהודי זה דורי דורות. כל פעם שנדמה כי הוא מתקרב קורה משהו והוא שוב מתרחק. כולי תקווה שיגיע היום בו הוא לא רק יתקרב אלא גם יגיע".
תובל: "עולמי?".
תל אביב:
מיה: "לא עוזבת את העיר עבור אף אחד".
נטע: "יש משהו בעיר הזאת שמאפשר לכל אחד להיות מה שהוא. היא מאוד ליברלית, לא שופטת וכל פריק יכול למצוא בה את המקום שלו".


קרדיט ל"עכבר העיר"