המסע הרוחני של אליזבת גילברט שהניב רב מכר עולמי לא נעצר בעיבוד הוליוודי חדש. גם בשמים, צמידים ומחרוזות צ'אקרה מסייעים בדרך לגאולת הנפש

לפני כשבועיים הופיעה ג'וליה רוברטס בטלוויזיה האמריקאית כדי לפרסם את סרטה החדש, עיבוד לספר המסע האוטוביוגרפי של אליזבת גילברט, "לאכול, להתפלל, לאהוב". רוברטס, שבזמן צילומי הסרט בהודו נהפכה למאמינת הינדו, דיברה על המסע הרוחני של הדמות ועל היקף הרגשות שהיא חשה בחוויותיה - מהייאוש בגירושים עד האושר שבאהבה. זו גם פתיחה מלהיבה לאולפן, שכדי לקדם את יציאתו לאקרנים של הסרט בארצות הברית מציע בשיתוף המותג "Fresh" שלושה בשמים שונים בקו "לאכול, להתפלל, להתאהב", וכמוצר נלווה גם מחרוזת צ'אקרה של חברת תכשיטים מלוס אנג'לס.
מסעות רוחניים הם תנאי בסיסי לסיפור טוב, כשם שמערכות שיווק הן תנאי בסיסי לסרטים הוליבודיים, וילדותי להתעצבן יותר מדי על כך שאולפני סוני מערבבים את השניים. כפי שיודע כל צעיר שחוזר משנה בהודו בזרועות עדויות צמידי חוטים, סוד הקסם של פילוסופיית המזרח מתמצה מאז ומתמיד, בחלקו, באקססוריז.
עיתונאית מותשת
"האם אליזבת גילברט מוכרת את נשמתה לשטן?" שאלו כמה בלוגים ספרותיים בשבוע שעבר, ואף שמבנהו של הספר, הנחלק ל-109 סיפורים בהתאם למספר חרוזי המדיטציה המסורתיים, מעורר ציפיות מסוימות, הרי שגילברט אינה מתיימרת ולו לרגע להיות משהו קדוש יותר מעיתונאית מותשת בשנת חופש, המנסה לשקם את הריסות חייה.
וכך אמנם היא עושה. מה שמרתק הוא מספרם הרב של האנשים שרוצים ללכת בעקבותיה. חמישה מיליון עותקים נדפסו מספרה, מהדורה חדשה שלו נכללת ברשימות רבי המכר, ו"לאכול, להתפלל, להתאהב" וחיקוייו מתחילים להיראות כמדריכים להגשמה עצמית, חוקים קדושים לחיים טובים יותר.
הנוסחה המצליחה הזאת מוכרת היטב - השילוב של התפנקות והכחשה שנשים נאלצות לנווט בתוכו כדי להרגיש טוב ביחס לעצמן, ושבמקרה של גילברט, התגלגל, כך נדמה, לעיקרון הזה: אם את יוצאת לחופשה בת שנה, אוכלת פסטה, יושבת על שפת הים ופוגשת בברזילאי חתיך, יש סיכוי טוב שתהיי "מאושרת". או לפחות תוציאי מזה ספר שעל דש העטיפה שלו מצוטטת השחקנית מיני דרייבר. השאלה היא למה נדמה לציבור שהנוסחה הזאת חדשה.
התשובה, בחלקה, היא שזה עניין שנובע מתקופתנו התובענית - אחד הענפים במגמת המו"לות הנרחבת יותר הוא איך להיות מאושר, עניין שבעבר נחשב לתוצר של עיסוקים אחרים וכיום הוא מטרה בפני עצמה. כל ספר שהמלה "אושר" מופיעה בשמו והוא מציג שורה של הנחיות שיש למלא, הוא בעל סיכוי טוב לחדור לרשימות רבי המכר; החל מספרי עסקים ("Delivering Happiness: A Path to Profits, Passion, and Purpose by Tony Hsieh" - "להנפיק אושר: דרך להשיג כסף, תשוקה ומטרה") ועד "Happiness Project" ("פרויקט האושר") של גרטשן רובין. אם אפשר לצרף לכך סוג מסוים של פעילות איזוטרית - מה טוב, כמו ב"Cleaving" ("סכין קצבים"), ספר ההמשך ל"ג'ולי וג'וליה" מאת ג'ולי פאואל, שבו היא נרשמת לבית ספר לקצבים באפסטייט ניו יורק ובה בעת מנסה להחליט אם להישאר נשואה או להתגרש מבעלה.

תכשיטים שנוצרו בהשראת הסרט
באותו רצף אפשר למנות גם את "Yoga School Drop Out" ("איך נשרתי מבית הספר ליוגה") מאת לוסי אדג', או את "תחת שמש טוסקנה" שבו שיפצה פרנסס מאייר וילה איטלקית. כדי שהמסע שבלב הספרים האלה יצליח הוא צריך להיות מוצג כמרד, בניגוד לתרבות העבודה השוחקת המאיימת למחוץ את רוחנו ולהרוס את היצירתיות שלנו.
קשורה לכך גם תנועת ההעצמה העצמית, הנטועה בתרבות מכוני הכושר בארצות הברית וקוסמת לפלח שוק דשן של נשים עירוניות. כאן אולי מתחיל הקסם לפוג. העצמה עצמית היא עניין ראוי להערכה, ולכל אדם יש זכות להעצמה עצמית. אבל כמו בתנועות להגברת המודעות של שנות ה-70, מתעורר החשד ששיעורי ההעצמה האישית המתקיימים בארצות הברית כיום הם יצירי מוחן המתנשא של נשים שנקודת מוצאן היא בעלת יתרון יחסי. כמו אנשים שמשתמשים במושג "זמן-אני" (ואי אפשר שלא לתהות - להבדיל ממה בדיוק?), תמיד יש משהו קומי מעט בחדר מלא נשים ממנהטן - שאילו היו עוד יותר אסרטיביות היו יכולות לחולל הפיכה צבאית - ה"מעצימות" את עצמן באמצעות מזמורי האדרה המספרים כמה כולן דגולות ונהדרות.
מטה קסם
כל אדם זכאי לצאת לחופשה. השאלה היא מהן הטענות שמגייסים לשם כך. חיפוש עצמי אינו רעיון חדש, ובעידן הנוכחי של שיטות שיווק מתוחכמות, "מסע רוחני" הוא כמעט טאוטולוגיה. את יחסי הציבור של הסרט מלווה המשפט השיווקי "Let Yourself Go" כדי להבליט את היבט המסע שבו. הוא נבנה מההבטחה הצפונה בכל חופשה, שאם ניסע למקום כלשהו ייפתרו כל בעיותינו כבמטה קסם ונחזור אנשים נקיים וטובים יותר. הדבר מרומז בכרזת הסרט בתמונה של רוברטס במבט מהורהר, יושבת בקצה ספסל באיטליה, ובקצה השני חצי מדמותה של נזירה.
זה מוצר אטרקטיבי, בייחוד כי המסע ההרואי היה עד כה בהיסטוריה עניין לגברים. ובאופן ספציפי - גבר אחד, נוף טרשי, כלב, אולי סוס, והרבה מבטים הנישאים אל האופק. המקבילה הנשית, לידת ילדים, נדמית עלובה לעומת האופציה העומדת בפני הגברים - יציאה לחופשה.
בשלב הזה תמיד מעלים את "סיפורה של האשה מבאת" מתוך סיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר בתור הורתה של הגיבורה הציורית (אף שכיום היו אומרים עליה שיש לה בעיות בניהול כעסים), וכן את היורשת המודרנית שלה, לפני גילברט, גיבורת "פחד גבהים" של אריקה יונג. אבל ב-1973 איזדורה וינג טיילה ברחבי אירופה ממיטה למיטה, ואילו היום צו השעה הוא שליטה עצמית.
ולכן - כן לפסטה, לא למין מזדמן. כן לחופשות יקרות, לא לחומרנות ריקה. כן לחוויות חדשות, לא לנעליים חדשות. במסגרת הסגפנות החדשה, חשוב, גם אם את מוציאה הרבה כסף להגיע ליעד הנכסף, לנסוע למקום שבו החיים פשוטים יותר. אצל גברים בשנות התשעים התגלם הדחף בסרט "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת", שבו בילי קריסטל וחבורתו למדו לקח חשוב לחיים מג'ק פאלאנס הרכוב על סוס. ב-2010 לנשים, התשובה היא יוגה, בישול או גורו רוחני.
במקרה של גילברט זהו קטוט לייר, מרפא מאובוד שבבאלי, שאצלו היא לומדת. לפני שיצא הספר היה מצבו של לייר בכי רע, בגלל הצניחה במספר התיירים בעקבות הפיגוע החבלני בבאלי ב-2002. כיום, לדברי אשה שביקרה שם לא מזמן, תמיד עומדות מחוץ לבקתתו לא פחות מ-20 נשים מערביות, הספר תחת זרוען.
הוא נוטה להגיד למי שמגיע אליו שהיא "אדם טוב מאוד" או "אדם שהגורל האיר לו פנים", שיש לה "קארמה טובה מאוד" ובעל שהוא "אדם טוב מאוד". איך אפשר שלא לצאת ממנו מרוצים? לייר העלה את מחיריו פי ארבעה, ל-25 דולר לקריאת כף יד ו-450 דולר לאחד מ"ציורי הקסם" שלו.
וזה מוביל ל"דוגאירד" ("Dogeared", אוזני חמור), החברה שמאחורי קו התכשיטים של "לאכול, להתפלל, לאהוב". "אנחנו מתייחסים", אמר דובר החברה, "לנושא של מסעה של אשה לקראת הגשמה עצמית ואושר", שבמקרה זה פירושו "ענק מחרוזת התפילה מאבני טורקיז ל-109 משאלות של 'לאכול, להתפלל, לאהוב'" (152 דולר); "ענק הכסף סטרלינג לתזכורת שהיופי הוא בכל מקום של 'לאכול, להתפלל, לאהוב'" (52 דולר) וקו ושמו "מגיע לי משהו יפה". קו זה כולל צמידי מקרמה, צמידים בצורת עלי לוטוס, עגילי אשדות ו"ענק חרוזי אום מכסף סטרלינג למדיטציה של 'לאכול, להתפלל, לאהוב'", שנשמע כמו התפוצצות מעומס יתר בחנות ספרים בודהיסטית. אפילו הסיינטולוגים יכולים ללמוד מזה דבר או שניים על שיווק של רוחניות.
בספרו "The Gift" מגדיר לואיס הייד את התועלת הרוחנית המופקת מהנתינה כך: "לא מעניינות אותי מתנות שניתנות מכורח או מפחד, וגם לא המתנות שאנחנו מקבלים מתוך כניעות או מחויבות. מעניינת אותי המתנה שאנחנו כמהים אליה, המתנה שכשהיא מגיעה, מדברת באופן מרשים אל הנפש ומרגשת אותנו באופן שאי אפשר להתנגד לו". אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהוא מדבר על "האצעדה הטבולה בזהב והמעוטרת בחריתה של 'לאכול, להתפלל, לאהוב'" (66 דולר).
בספר, גילברט נאמנה לעיקרון שמשרטט הייד. הסבך הרגשי לא הותר אחרי שהיא פגשה במסע את בעלה לעתיד, אלא בעקבות גיוס הכספים בקרב חבריה בניו-יורק כדי לקנות בית לאשה ובתה מבאלי.
הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא בעל קסם מסוים. יש בו חוכמה. הוא מצחיק. הוא תוספת ברוכה לסוגת "מסעה של אשה אחת להגשמה עצמית" באמצעות דברים שאינם שופינג. שלא כמה מהחיקויים, הוא אינו יוצר רושם של תרגיל ציני. כשגילברט משיגה את יעדיה, היא לפחות הגונה דיה להתייחס לכך בשביעות רצון עצמית.
אם יש חוסר הגינות הרי זו הנימה התמימה שהיא מדביקה למיזם שלה. כשיצאה למסעה היא לא היתה נערה צעירה, אלא עיתונאית מתוחכמת בת 30 ומשהו ממנהטן, שנסעה בעולם, כשבאמתחתה כבר היו שלושה ספרים וסרט הוליוודי. קשה להאמין שהיא הוקסמה מכך שכל הספרים בחנויות הספרים באיטליה כתובים איטלקית - כמה מטורף! כמה מתוק! ומסעה היה רחוק מנשירה ושחרור, שכן התלוותה אליו כעירבון העובדה שהיא מכרה מראש הצעה לספר. נסיעה לאשראם כדי לכתוב ספר שפירסומו מובטח, שונה מאוד מנסיעה ללא שום בטוחה. באתר האינטרנט שלה היא מתוודה שהיא קמה מוקדם בבוקר לכתוב. אולי זה הקסם - אישוש חשאי לסטטוס-קוו.
הלקח האמיתי מגאולתה של גילברט אינו "הניחו לעצמכם להשתחרר", אלא "שבו לעבוד".

קרדיט ל"עכבר העיר"