בכותרות הפותחות את "גינזבורג", סרט הקולנוע הראשון שביים יואן ספאר, אחד מאמני הקומיקס הידועים ביותר של צרפת, מופיעות שתי חריגות מהמקובל: את שמו של הסרט מלווה בסוגריים כותרת משנה שאומרת "חיים הרואיים", ובמקום, כנהוג, לכתוב "סרט של יואן ספאר", מופיעה הכתובת "אגדה מאת יואן ספאר". לשתי החריגות האלה יש חשיבות מיוחדת כשמדובר בביוגרפיה קולנועית, ועוד של דמות כה מוכרת וזכורה כמו המלחין והזמר הצרפתי סרז' גינזבורג, שדמותו ניצבת במרכז סרטו של ספאר.
• גינסבורג - מועדי הקרנה וקדימון
הפקתן של ביוגרפיות קולנועיות מלווה את הקולנוע מאז ימיו הראשונים, ובשנים האחרונות היינו עדים לגל של ביוגרפיות שכאלה, שכמה מהן אף הופקו בצרפת (של אדית פיאף, של קוקו שאנל ושל פרנסואז סגאן). הביוגרפיה הקולנועית, בין שהיא עוסקת באדם שחי בעבר הרחוק ובין שהיא עוסקת באדם שחי ומת בעבר הקרוב או עדיין חי, מעמידה בפני יוצרה שאלות ובעיות הדומות לאלה שניצבות בפני מי שמתכוונים ליצור עיבודים ליצירות מהספרות או ממקורות אחרים.
חייו של אדם הם טקסט שאותו הבמאי מתכוון להעביר אל הבד. מרבית הביוגרפיות הקולנועיות הן קונבנציונליות למדי; יוצריהן מאיירים את חייו של אותו אדם, כפי שגם מרבית העיבודים הקולנועיים מהספרות מאיירים את המקור שעליו הם מתבססים. רק מעטות מהן מנסות ללכת בדרך מעט שונה מהמקובל. "גינזבורג" הוא כזה, וכבר מהבחינה הזאת ראוי הסרט להערכה, גם אם התוצאה אינה חפה מפגמים ובעיות.
בהגדרתו את סרטו כ"אגדה" יש מידה של התחנחנות יומרנית, אבל היא רומזת על כוונתו של ספאר שלא להתחייב להיצמד לאמת ההיסטורית בכל מה שקשור להצגת חייו של גינזבורג על המסך; ויותר מזה, היא רומזת על כוונתו להציג את המהות שהיתה לגינזבורג ולאו דווקא את פרטי חייו והקריירה שלו.
כמו כן, כותרת המשנה, "חיים הרואיים", עשויה להתקבל כהערה אירונית (כי מה היה הרואי כל כך בחייו של גינזבורג? יכולתו לחסל כמות אדירה של אלכוהול וסיגריות או העובדה שניהל רומנים רבים?) וגם כרמיזה נוספת שמה שעניין את ספאר בעשיית הסרט היה להציג את חייו של גינזבורג כמהות סימבולית ולא ממשית דווקא.
חבל שלא ניתחנו
אם אמנם זו היתה כוונתו, אין ספק שבסרטו מעניק ספאר פרשנות ייחודית ביותר לדמותו האיקונית של גינזבורג, אבל זו פרשנות שמעוררת לעתים תמיהה מרובה. סיפור חייו של גינזבורג יכול היה לשמש בסיס לביוגרפיה קולנועית מסורתית, שהיתה מתארת כיצד הונע על ידי יצר של הרס עצמי ומספקת ליצר הזה סיבות פסיכולוגיסטיות כגון מוצאו היהודי (הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת העולם השנייה והוסתר מפני הגרמנים בבית ספר קתולי) ויחסו למה שנחשב בעיניו - וגם לכמה בסביבתו הקרובה - ככיעורו החזותי (סמוך לסוף חייו אומרת לו אמו, בגרסתו של ספאר, שחבל שלא ניתחו את אוזניו הבולטות כשהיה ילד).

אלמוזנינו וקאסטה מתוך "גינזבורג". ביוגרפיה משונה שמשרטטת דיוקן לא צפוי
ביוגרפיה מסורתית יותר היתה מתמקדת ביתר פרטנות ביחסיו עם הנשים בחייו, ומתארת כיצד אופיו הרס כמעט כל אחד מהקשרים האלה. אילו הביוגרפיה היתה נועזת היא היתה נוגעת במשיכתו של גינזבורג לנשים צעירות בעלות מראה נערי סקסי וקול ילדותי. כמו כן, ביוגרפיה מסורתית יותר היתה עושה עניין גדול יותר מכפי שעושה ספאר, מהשערוריות שחולל - למשל כתוצאה מלהיטו הידוע ביותר, "Je t'aime... moi non plus", שביצע עם אשתו השלישית, ג'יין בירקין (שלה היה נשוי בין 1968 ל-1980; השניים הם הוריה של השחקנית שארלוט גינזבורג), שהתקבל כשיר המתעד אקט מיני בזמן התרחשותו; או שערוריות שליוו את הביצוע החתרני לכאורה שלו להימנון הצרפתי.
תיאורו של גינזבורג כנון-קונפורמיסט, מורד ולוחם בממסד יכול היה לספק הצדקה לכותרת המשנה של הסרט וגם לבאר את מהותו הסימבולית בזיכרון הצרפתי, אבל ספאר נמנע מכל זאת. הוא נמנע גם מהשתהות ארוכה מדי על הידרדרותו של גינזבורג, שהובילה למותו בגיל 62, הידרדרות שבביוגרפיה מסורתית יותר היתה בוודאי זוכה לטיפול מלודרמטי עיקש.
ספאר מודע גם למהמורות המאפיינות לרוב את הביוגרפיה הקולנועית, במיוחד ביוגרפיות של אמנים ובדרנים ידועים. כפי שבביוגרפיות של מלחינים מפורסמים שהופקו בהוליווד הקלאסית לא היה ניתן שלא לגחך באותן סצינות שבהן מישהו היה אומר לשופן, "תכיר, זה פרנץ ליסט" (או להפך), כך ספאר מודע לבעייתיות של סרט שבו שחקנים מגלמים דמויות מוכרות, ועוד דמויות מיתיות, שחלקן הגדול לפחות עדיין חיות, כגון ז'ולייט גרקו, בריז'יט בארדו ובירקין (ואגב, במעין הערת אגב אירונית ומקאברית המתווספת לסרט, לוסי גורדון, השחקנית המגלמת אותה, התאבדה זמן קצר לאחר תום צילומי הסרט שמוקדש לה).
אף שהסרט נוגע ברומנים שהיו לגינזבורג, בשערוריות שהוא חולל ובהרס העצמי שהניע אותו, הרי באופן שלא ניתן אלא להגדירו כאקסצנטרי, הוא דוחק לשוליים את ההיבטים היותר סנסציוניים של חייו ושל הקריירה שלו, היבטים שהיו משמשים כמרכז בביוגרפיה מסורתית יותר, ומשתהה על היבטים של חייו שנדמים דרמטיים פחות, כמו למשל יחסיו החמים עם הוריו, יהודים ממוצא רוסי, ושאיפתו הראשונית להיות צייר ולא מוסיקאי.
התוצאה היא ביוגרפיה משונה, שמשרטטת דיוקן לא צפוי של גינזבורג, ובעיקר ביוגרפיה מלאת חורים. אבל זה בדיוק מה שהופך את הסרט לביוגרפיה קולנועית מעניינת. בעוד שביוגרפיות מסורתיות מבקשות לפתור למען הצופים את חידת חייו של האיש שניצב במרכזן, כאילו אפשר אמנם למצוא בחייו של כל אדם את ה"רוזבאד" שמפענח אותם (וגם ב"אזרח קיין", אותה ביוגרפיה ספק-פיקטיבית וספק-לא של אורסון ולס, החיפוש אחר המשמעות של "רוזבאד", המלה האחרונה שגיבור הסרט ממלמל קודם למותו, נושא אופי פרדוקסלי ואירוני אפילו), הרי ספאר אינו מתיימר לעשות זאת.
סרטו הוא דרכו שלו להציג את דמותו של גינזבורג, ולא אכפת לו אם זו דרך אקסצנטרית שאינה תואמת את הדימוי של גינזבורג ששולט בזיכרון. יש לפיכך בסרטו של ספאר מידה של התרסה כנגד הז'אנר, והתרסה שאין מתאימה ממנה לעיצוב דיוקנו של האיש שניצב במרכז הסרט, גם אם התרסתו של גינזבורג עצמה נדחקת לשוליים שלו.
ספאר, בהיותו בראש וראשונה אמן קומיקס, משתמש בסרט בתחבולות קולנועיות הלקוחות מתחומו. בחלקו הראשון של הסרט, המתרחש בזמן הכיבוש הגרמני את צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, עוקבת אחר גינזבורג הילד (ששמו הפרטי המקורי היה לוסיין; הוא שינה אותו בהמשך בהשפעת "פרר ז'אק", להקה מוסיקלית קומית פופולרית מאוד בזמנה, שכמה מפזמוניה הוא כתב בתחילת הקריירה שלו), דמות הלקוחה מקריקטורה נאצית אנטישמית שהיתה תלויה בפאריס; ובהמשך, כמעט לאורך הסרט כולו, מופיעה בסרט דמות דמויית עורב, בעלת חוטם ארוך ואצבעות ארוכות אף יותר, שמוצגת כאלטר-אגו של גינזבורג, ואומרת לו משפטים אניגמטיים כגון שלפעמים שווה למכור את נשמתך לשטן.
אחד החורים המפתיעים בסרטו של ספאר הוא מיעוט המוסיקה של גינזבורג שמושמעת בו. כמעט שום שיר אינו מושמע בשלמותו, ויש רק קטע אחד שאפשר להגדירו כקטע מוסיקלי קולנועי. זהו שיר שגינזבורג מבצע עם בארדו בדירתו לאחר לילה שהם בילו יחד וייתכן כי הוא מוצג בשלמותו מאחר שהוא עוסק בקומיקס.
הופעתו של אריק אלמוזנינו בתפקיד הראשי היא אפקטיבית בעיקר בגלל דמיונו הפיסי לגינזבורג. אבל בגלל אופיו וסגנונו של הסרט, לשחקנים אין הרבה מה לעשות בו מלבד לשמש כמריונטות בידיו של ספאר שמספק לנו את חזונו בנוגע לדמות, האיקונה והסמל שהוא סרז' גינזבורג, והזיכרון המסוים מאוד שדמותו טבעה בתודעתו.
מי שיבואו לסרט בציפייה ללמוד כל מה שאפשר על גינזבורג יתאכזבו; אבל דווקא באכזבה הזאת טמון ייחודו של הסרט החריג הזה, שמספק דיוקן חלקי - וכאמור אקסצנטרי - של האיש שניצב במרכזו. דווקא החלקיות הזאת מעוררת סקרנות להכיר את השלם שמרחף מחוץ לגבולותיו של הסרט, כמו העשן המיתמר מהסיגריה הנצחית שהיתה אחוזה בידו של גינזבורג.
"גינזבורג". תסריט ובימוי: יואן ספאר; צילום: גיום שיפמן; מוסיקה: אוליווייה דאוויו; שחקנים: אריק אלמוזנינו, לוסי גורדון, לטיציה קאסטה, אנה מוגלאליס, שרה פורסטר, פיליפ קטרין