ברבור שחור
לאותה 'זירת הפשע' חוזר הבמאי דרן ארנופסקי שהביא לנו את רקוויאם לחלום ומגייס אליו את כותב המוסיקה שלו קלינט מארשל.
לכאורה, 'ברבור שחור', עוסק בהעלאה מחדש של הבאלט, 'אגם הברבורים', אבל כנראה שהוא דווקא עוסק בהכל מלבד זה.
נטלי פורטמן, מגלמת את נינה, רקדנית באלט מוכשרת, שכל חייה סובבים סביב הריקוד, מהקימה בבוקר, הדיאטה, והריקוד, הריקוד האין סופי.
וינסנט קאסל,מגלם את הבמאי, תומס לירוי, שמודע לכך שמכירות הכרטיסים למופעים ירדו, ועל כן העלאתו של מופע זה, שזורה יד ביד עם שכלול של הבאלט הקלאסי של צי'קובסקי.
עלילת הבאלט עוסקת בנסיכה, שקללתו של מכשף הפכה אותה לברבור, במאבקה של הנסיכה מוצגים שני הפנים שלה 'ברבור שחור' ו 'ברבור לבן', בהם היא נאבקת בניסיון להשתחרר מן הקללה, מתאהבת בעצמה, ואף מתאבדת בסופו של דבר.
כדי לרענן את פני התאטרון, נפרד זה, מהרקדנית המובילה שלו, ב'ת מקנטייר (וינונה ריידר בתפקיד קטן, אך מפתיע), שמקבלת את נושא הפרידה באופן שאינו עולה על הדעת, וגורמת לעצמה, טענת קאסל, למעורבות בתאונת דרכים, דבר שיגרום לאיבוד היכולת שלה באופן כללי לשוב ולרקוד.
עת התיאטרון עורך מבחני בד לרקדנית החדשה, מתגלה בפנינו סוג של אובססיביות שפיתחה נינה (פורטמן) לב'ת. היא מוצאת את עצמה גונבת ממנה חפצים קטנים (אודם, חפיסת סיגריות) על מנת להיות מושלמת כמוה.
נינה לא נבחרת להיות 'מלכת הברבורים', ומוצאת את עצמה מתעמתת עם קאסל, שנראה כאילו 'תמיד משיג את שלו'. ההרגשה שלו לגבי כניסתה של נינה לחדרו, מעידה כנראה לדבריו, על הרצון שלה להשיג את התפקיד בכל צורה אפשרית, כולל גם מין. על אף ההתנגדות שלה, ועל אף ההודעה של קאסל כאילו בחר שחקנית אחרת, מוצאת עצמה נינה בתפקיד 'מלכת הברבורים'.
אל הסרט מצטרפת לילי (מילה קוניס) מורדת, הן בתיאטרון ובמוסכמות שלו, והן בעולם האמיתי. היא בוחרת לחיות את הרגע.
אולי כאן, כדאי להציץ בתוככי הסיפור, היות ו'אגם הברבורים' מהווה רק סיפור חיצוני לעלילות הדמויות במציאות.
בתוככי הסיפור נמצא את אמה המגוננת של נינה (ברברה הרשי), המציגה 'חלום שנגנז', איבוד היכולת שלה להיות רקדנית, עת נכנסה להריון עם נינה, והחליטה לוותר על החלום, ייתכן והיא אפילו חיה אותו דרך ביתה.
נגלה על העולם המיני של פורטמן, שאבוד איפהשהוא בגיל הנערות המוקדם. בחדר וורוד, מלא בארנבים ובובות, כזה שאינו מאפיין נערה בוגרת. העולם המיני של פורטמן שקרוב לוודאי לא כלל בתוכו גבר. מעמיד אותה עם הרצון העז לחוות 'את עולם המבוגרים' עת היא מוצאת את עצמה מאוננת בהזדמנויות שונות (כמצוותו של קאסל), מוצאת את עצמה במשיכה מינית לב'ת, ומשיכה מינית חזקה יותר ללילי (קוניס). הסרט מכיל בתוכו סצנה לסבית, שלא ראינו כדוגמתה לאחרונה על המסך, אולי כ follow up לסצנה לסבית חזקה אחרת ברקוויאם לחלום.
לבטים פנימיים נוספים של פורטמן כוללים מאבק עם סוג של מחלת נפש, שמתערבבת אצל הצופה בתהייה האם מה שמולו הוא אמיתי בכלל, או שמא מחשבות שהאיד מנסה לפרוץ איתו החוצה. קטעים רבים בסרט נראים כאילו שוכפלו ועוצבו מתוך אמריקן פסיכו, ומעודדים את הצופה לחשוב, האם מה שלפניו הוא דמיון, מציאות, דברים שנחוו, או כאלה שרוצים היו לפרוץ החוצה.
למי שאינו רגיל לצפות בקולנוע המכיל בתוכו תיאטרון, או קטעי ריקוד רבים, נדמה כאילו מדובר בתחילה בסרט שלא כדאי לדרוך בתוכו, אבל מהר מאוד מציאות זו מוסטת, כאילו אומרת לצופה, 'הקטעים שלפניך מתווכים בין מה שהיה רע עד כה, לרע שעומד לבוא בקרוב'.
* פורטמן - שזכתה כבר בתואר הישבן הסקסי, עבור סרט שהופק כקדימון ל'רכבת לדארלגינג', עומדת לזכות, אם לא בדעת המבקרים, אז בוודאי בדעת הקהל, בתור המפתה החדשה על גבי המסך.
מדהים לחשוב על הזמן שהשקיעה פורטמן, בלימוד ריקוד, ובצורה בה הפכה משחקנית העומדת ומגששת מול דמויות אחרות, לרקדנית המעבירה את המסר באמצעות גופה.
ספוילר: 
ציטוט ההודעה
ריידר חוזרת בגדול אני חושב .
נכתב במקור על ידי amitlogan
