שומע כעונה
בהלכות קודמות דברנו בדיני ברכות ההודאה, כגון ברכת הגומל, שחיובם תלוי בכמה פרטים. וכעת נבא לבאר דין שומע כעונה מהו.
בגמרא במסכת סוכה (דף לחלמדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של שבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.
וכן לענין ברכת הגומל, שאם יש בבית הכנסת יותר מאדם אחד המחוייב בברכת הגומל, אין צורך שיבואו כל אחד ואחד ויברכו לעצמם, אלא יברך אחד המחויבים, ויכוין להוציא את חבריו ידי חובת הברכה, וממילא נפטרו בברכתו כל השומעים המחוייבים בברכה זו, ואינם מברכים שוב. וכן נוהגים בהרבה בתי כנסיות של בני ספרד, הנוהגים לברך ברכת הגומל על נסיעה מעיר לעיר (כל ששהו יותר משבעים ושתים דקות בדרך שבין שתי הערים, וכמו שביארנו כבר), כאשר בזמנינו מצוי הדבר לרוב שיש בבית הכנסת כמה אנשים המחויבים לברך ברכת הגומל, לא מטריחים את הציבור שכל אחד ואחד ישמיע את ברכתו, אלא עומד אחד המחוייבים בברכה זו ביום שבת בסמוך לספר התורה, ומכריז הרב או החזן שכל מי שמחוייב בברכת הגומל יתן אל לבו לצאת ידי חובתו בברכה זו, וכן יתן המברך את דעתו על כך שהוא מוציא את כולם ידי חובתם, ודי בזה. כי דין השומע כדין העונה ממש. וזו לשון מרן השלחן ערוך (סי' ריט) בזה: "אם בירך אחד הגומל, ונתכוין להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכיון לצאת, יצא אפילו בלא עניית אמן". והוסיף על כך הרמ"א בהגהתו: כיון שהמברך גם כן חייב, יצא האחר בלא עניית אמן". עד כאן. וטעם הדבר שצריך השומע לכוין לצאת ידי חובתו, הוא מחמת דין "מצוות צריכות כוונה", ועל כן העושה מצוה בלא כוונה כלל, לא יצא ידי חובתו (אם כי יש בזה הרבה פרטי דינים שלא נעמוד עליהם כעת), ולכן השומע שהוא מקיים מצוה בברכה זו, אינו יכול לצאת ידי חובה אם לא נתן דעתו לכך שבשמיעתו הוא יוצא ידי חובת הברכה.
וכן מתאר הגאון החתם סופר בספר הזכרון שלו, כי כאשר נעשו ניסים גדולים לו ולבני קהלתו בימי מלחמת נפולאון, שניצלו מהמלחמה שרבים חללים הפילה כנודע, כתב: וביום הכניסה עליתי לתורה ובירכתי הגומל בלשון רבים (כמו שאנו מברכים "הגומל לחייבים"), ואנשי הקהל שהיו עמי ענו אחרי בלשון רבים, מי שגמלנו כל טוב הוא יגמלנו כל טוב סלה.
מי שהיה חייב בברכת הגומל, ובירך ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לברך שנית כדי לפטור את חבירו, ונבאר עניין זה בעזרת ה' במקום אחר,קרדיט לאתר הלכה היומית
ציטוט ההודעה
