"יש גם הומואים רעים": קובי ניב נגד גל אוחובסקי ואיתן פוקס
את השבוע האחרון העביר קובי ניב בברצלונה, נסע לשם במיוחד בשביל לצפות בקבוצה שלו מנצחת את סראגוסה 1:0, והמתין להתמודדות החשובה יותר מול ארסנל בשמינית גמר ליגת האלופות. כמו כל פריק של כדורגל שלא מהסס לעזוב הכל בשביל לתמוך בקבוצה שלו, גם עבור ניב כדורגל הוא לא רק משחק, אלא פילוסופיית חיים שלמה. "כדורגל הוא המטאפורה הטובה ביותר לחיים בעיני, מפני שבסופו של דבר מתנהל שם דיון, במובן של קרב. כשכל אחת מהקבוצות עושה את שלה באופן הטוב ביותר מול השנייה, כך זה יותר מענג. קרב אינטלקטואלי לא שונה מהבחינה הזאת. וגם אני במגרש שלי שש לפרובוקציות ולקרב, זה מה שמעניין אותי. כשיש ויכוח, אני טוען דבר אחד, מישהו אומר ההפך, אני חוזר הביתה וחושב על זה ומגיב שוב, אלה החיים בעיני. אם הכל מוסכם אז מתים, ככה אני רואה את זה".
נגד ההגמוניה האנאלית
העילה לראיון איתו הוא הקרב שניסה ליזום בספר החדש שהוציא "עבר שחור, עתיד ורוד" (הוצאת נ.ב ספרים), המנתח בפרוטרוט, סצנה אחרי סצנה, את סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי "ללכת על המים", שיצא ב־2004. הרעיון: לטעון שצמד היוצרים מעמיד את ההומוסקסואליות כצורת חיים נכונה וראויה, אל מול אורח החיים הסטרייטי שהוא שגוי, לא משתלם וצופן הרס לגיבוריו. כותרת המשנה של הספר, "החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס", ועטיפתו – ורוד בזוקה בוהק – אינן מותירות ספק לגבי כוונת המחבר להתנגח ביוצרים. בביקורת שכתב על הספר ב"מעריב" השווה מאיר שניצר את ניב לאותו מרטיר הרץ לפני המחנה, נשכב בעבורו על גדר התיל וחוטף בשביל כולם את היריות מהמוצב ממול. אלא שבינתיים הגיי מאפיה – שבדרך כלל לא מהססת להגן על עצמה ולפרק באגרסיביות וביעילות כל גילוי שעלול להתפרש כהומופובי – לא מגיבה. אוחובסקי ופוקס שומרים על שתיקה ממלכתית, שלא לומר התעלמות, וניב מודה שהוא מתוסכל. "זה שאוחובסקי ופוקס החליטו לא להגיב, באופן אנאלי ממש, זה לא משמח אותי. זה לא שיש לי רצון שיתקפו אותי באופן אישי, אבל כן יש לי רצון שתהיה שיחה והתדיינות. כשיש כביכול הסכמה, או שתיקה, אבל מאחוריה יש מחלוקת, אז מה שנמצא מאחוריה זה חומר שצריך לצאת, ובמוקדם או במאוחר עשוי להתפרץ".
מסרבים להגיב. איתן פוקס וגל אוחובסקי (צילום: תומר אפלבאום)
במונחים של הקולנוע הישראלי, "ללכת על המים" נחשב לסיפור הצלחה. הסרט פתח את פסטיבל ברלין, שם זכה לביקורות מפרגנות והשתתף בפסטיבלים בינלאומיים נוספים תוך שהוא גורף כמות נאה של רווחים וזוכה לפופולריות גם באולמות בארץ. עלילתו מתארת את אייל (ליאור אשכנזי), סוכן מוסד מאצ'ו, בן לניצולי שואה, שעליו מוטלת המשימה להתיידד עם אקסל, צעיר גרמני הומו שסבו הוא פושע נאצי נמלט. בין סוכן המוסד לגרמני נרקמים יחסים אינטימיים, הנושאים אופי מטאפורי ליחסים הומוסקסואליים, ועל הדרך דן הסרט גם בנושאים טעונים כמו השואה והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו טוען ניב כי חזותו הליברלית של הסרט מסתירה תסריט רווי דעות קדומות ושגישתם של יוצריו היא הומופובית, לא פחות. "הסרט מתחפש בעיני למשהו שהוא לא וזה הרגיז אותי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"במישור הגלוי, הסטרייטים בסרט מוצגים כנכים רגשית, רצחניים, סגורים ואטומים, וההומואים מוצגים כיפי נפש, אופטימיסטים ורגישים. זה אגב תקף גם לשאר הסרטים שלהם, כמו 'יוסי וג'אגר' ו'הבועה', שגם הם כאקסיומה מניחים שההומואים הם טובי לב וההטרואים הם חרא. אני לא חושב שזה שאני הטרו מגדיר אותי כחרא. אני לא פחות חם, טוב לב ורגיש, וגם אם אני לא כזה, זה לא נובע מהנטייה המינית שלי. אם יש להם דברים להגיד ספציפית על דמות אז שיגידו, אבל כהכללה זה נורא. זו גם הכללה שחילחלה לתוך הדור הצעיר וגם בגלל זה חשוב לדבר על זה".
בגלל אוחובסקי ופוקס התפיסה שהומואים טובים וסטרייטים רעים הפכה למוסכמה?
"לפחות בטריטוריה התל אביבית, אם לא בשאר הארץ. כאילו הם רגישים וטובי לב ואנחנו חארות. אני מכיר כאלו וגם כאלו ומרגיז אותי שהם מרשים לעצמם להציג כך את הדברים בסרט ואנשים מקבלים את זה כאילו זה בסדר".
הטענה הזאת לא מתנגשת עם הטענה המרכזית שלך, שהסרט מציג
שיפוט הומופובי?
"במישור הסמוי של הסרט, כמו בסרטיהם האחרים, אוחובסקי ופוקס לעולם לא מרשים לגיבורים שלהם לממש את אהבתם. גם ב'יוסי וג'אגר' וגם ב'הבועה' ההומואים מתים - אם כעונש על נטייתם המינית ואם כדרך למנוע את מימוש אהבתם. ב'ללכת על המים' ליאור אשכנזי מתחתן עם אחותו של אקסל במהלך תסריטאי תמוה, ובכך מפנימים היוצרים את ההשקפה ההומופובית שהומוסקסואליות לא מסוגלת לייצר חיים והמשכיות אלא רק מוות, ולכן היא לא צריכה להתקיים".
לא חושב שזה שאני הטרו מגדיר אותי כחרא. קובי ניב (צילום: אורן זיו)
יש בספר לא מעט טענות וניסוחים שדווקא הם עלולים להיתפס כהומופוביים. למשל, בסרט אייל טס לפגוש את אקסל בברלין והם משוחחים על יחסים הומוסקסואליים. אתה טוען שהשיחה הזו מעמידה את כל ההוויה ההומואית "על שרירו של ישבן".
"הדיאלוג עוסק כביכול במעשה המיני ההומואי, ודרך כך הסרט מסביר שזה כל השיח. אין נושאים כמו אהבה, קנאה, זוגיות הומוסקסואלית בחברה שהיא ברובה הטרוסקסואלית, למרות שכאן היתה הזדמנות פז להעלות אותם. אנשים שוכחים שכשהדמויות אומרות משהו הן לא מביאות אותו מהבית, מישהו יצר אותן והחליט שזה הפן היחידי של יחסים שהן ידברו עליו, שהוא המין. ולגבי הניסוח הזה וכל ניסוח אחר – היו לי דיונים מעמיקים עם העורכת שלי ועם צד שלישי וגם נתתי את הספר לסטודנטים לשעבר שלי, הומוסקסואלים מוצהרים, כדי שיחוו דעתם על הניסוחים. השתדלתי, ואני חושב שהצלחתי, שלא יהיו ביטויים פוגעניים".
זה לא קצת פופוליסטי לבחור סרט שמעורב בו גל אוחובסקי? ברור שהתפלמסות עם מי שנמצא במיינסטרים התרבותי תעורר יותר תשומת לב מוויכוח עם במאי כמו שמי זרחין, למשל.
"אין לבחירה שלי קשר למעמדו של יוצר זה או אחר. אני מלמד את התסריט הזה שנים והוא עורר בי עניין. חשבתי שיש הרבה מה להגיד לגביו וזה התפתח לספר. העיסוק שלי ב'ללכת על המים' התחיל הרבה לפני שאוחובסקי התחיל לשפוט בכוכב נולד".
אתה רואה את עצמך כבקיא באורחות החיים ובקודים של הקהילה באופן שמאפשר לך לנתח את הניואנסים הדקים שהסרט מציג לגביה?
"אני לא נוצרי וכתבתי את הספר על 'החיים יפים' של רוברטו בניני, שהוא בעיני סרט תעמולה נוצרי, ולצורך כך ביצעתי מחקר מעמיק. כך גם לגבי הספר הזה. כשאתה כותב על נושא אסור להגיע אליו ממצב של בורות והשערות. גם נתתי טיוטה לאנשים שבקיאים יותר ממני כדי שיאירו את עיני לגבי נקודות שאולי לקיתי בהן".
להמשך הכתבה לחצו כאן..
ציטוט ההודעה
