יום כיפור הראשון שלי - סיפור אמיתי
יום כיפור, 25 שעות, של סבל. 25 שעות שבהן אסור לאכול, לשתות, או לעשות כל דבר אשר אנו רגילים אליו,
אסור אפילו לכתוב, או יותר מכך, אסור אפילו לקרוע את הנייר טואלט בשירותים או לצחצח שיניים בבוקר.
תמיד פחדתי מיום כיפור, תמיד הייתה זכורה לי בראש התמונה של האנשים מבית הכנסת בתפילת נעילה.
אני מניח, כי בראשי ובדימיוני אני מגזים, אך אני זוכר אותם שרועים על הכיסאות,
בלי יכולת לדבר או לזוז, אני זוכר אותם כגופות, שמענות את נפשן, כגופות, שאיבדו כל צלם אנוש.
לפני ארבע שנים, כשהייתי בן 13, קרוב לגיל 14, לפני יום הכיפור הראשון בו הייתי צריך לצום, באותו יום, לפני כניסת הצום, התמונה הזאת לא יצאה מראשי.
מן הרגע בו קמתי בבוקר, שעות ספורות לפני תחילת הצום, הפחד הכה בי,
לא ידעתי איך אשרוד את הצום, לא ידעתי בכלל אם אוכל לשרוד את הצום, אך ידעתי, כי אני לא הולך לוותר.
במשך כל היום, שתיתי, כיוון שקראתי באיזשהו אתר, ששתיה מרובה למשך כל היוום עוזרת.
שתיתי בסביבובת הארבעה ליטר, וזה עוד לפני הארוחה המפסקת. הגיעה השעה,
מתיישבים כולם אל השולחן, בשביל "הסעודה האחרונה", אני, התייחסתי אל זה באמת,
כאל הסעודה האחרונה. אכלנו, ולא הפסקנו, כמות האוכל שנכנסה לקיבתי אינה ניתנת לתיאור, כל כך הרבה, פחדתי שזה לא יספיק שהמשכתי והמשכתי, עד שלא יכולתי לזוז מן הכיסא. נגמרה הארוחה, ברגעים האלו אתה חושב לעצמך למה לא אכלת עוד, למה לא דחפתי עוד איזה עוף לפה או עוד איזה גרגיר אפונה, אתה בטוח כי זה מה שיציל אותך מן העינוי הנורא אשר מצפה לך.
נשמעה הצפירה, יום כיפור התחיל, מרגע זה, אסור,
אסור לאכול, לשתות, להדליק אור, פשוט אסור. השעה הייתה רק חמש בצהריים, וידעתי כי אני צריך לשרוד עד שש בצהריים ליום למחרת, קיוויתי כי אצליח, קיוויתי שאשרוד.
הכנסתי לעצמי לראש,ששני אחיי, לא לחוצים כל כך מן הצום, ויודעים כי יעברו אותו בקלות, אז אולי,
אולי זה בגנים, אולי גם אני אעבור אותו בקלות.
עברו להן השעות הראשונות, תחושת השובע שפקדה אותי נעלמה לה, לא הייתי רעב, אך גם לא שבע.
הצטערתי שלא הכנסתי את העוף האחרון, הצטערתי שלא המשכתי לאכול.
הגיע הלילה, בשעה תשע בערך יצאתי להסתובב בשכונה, הרי זה מה שעושים ביום כיפור, מתישים את הרגליים בהליכה ללא משמעות עד הבוקר ואז חוזרים הביתה בציפייה לישון כמה שיותר.
אז כך עשיתי, יצאתי, להליכה ארוכה וחסרת משמעות. למען האמת,
יש לה משמעות, כיוון שכשהולכים עם חברים, לא מרגישים את הרעב, שוכחים מן הצמא, שוכחים מן הכל.
ולמען האמת זה גם כיף, השקט, הכבישים הריקים מן המכוניות והמלאים אופניים,
הערסים הטיפוסיים שהולכים עם הכיפה הלבנה הבוהקת ולא מפסיקים להתנצל על חטאייהם,
זה גם מפריע לי, למה הם חושבים, שכל השנה, שהם העליבו, פגעו, השפילו ורמסו אנשים, זה שהם צמים 25 שעות יכפר על כל זה? אז מה אם קוראים ליום זה יום הכיפורים, זה לא אומר שהוא מכפר על כל חטאיך,
אז מה אם ביום זה יש לך את האומץ לבוא ולהתנצל.
אני תמיד האמנתי כי אם אדם מאמין כי הוא עשה טעות, וכי הוא צריך להתנצל עליה, שלא יחכה, שיתנצל ישר,
יום כיפור זה לא תירוץ, כולם מתנצלים ביום כיפור, החוכמה היא להתנצל בלי קשר, כולם גם סולחים ביום כיפור.
בחזרה להליכה, הלכנו רבות, בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, חזרתי הביתה, הרגשתי עייף, קצת צמא, אמרתי לעצמי שכבר עברתי אחת עשרה שעות מן הצום, וכי לא נשאר לי הרבה, אך בפנים ידעתי, כי החלק הקשה עוד לפניי.
פקחתי את עניי, או יותר נכון, עניי נפקחו מעצמן, ניסיתי להחזיק אותן סגורות, ניסתי לצוות על עצמי לחזור לישון,
עוד קצת, עוד שעה, רציתי להעביר עוד שעה של הצום בשינה, אך ללא הצלחה.
פחדתי להסתכל בשעון, אך ידעתי שאין לי ברירה, הגנבתי מבט קל, שאחריו הגיע חיוך ענקי,
ארבע בצהריים, ישנתי שתיים עשרה שעות, שתיים עשרה שעות מתוקות,
הייתי כל כך מאושר, נשארו לי רק שעתיים לצום, הייתי יכול לקפוץ משמחה.
ירדתי ללמטה על מנת לבלות את השעתיים האחרונות של הצום עם המשפחה,
להתרברב בעובדה ששרדתי, שהצלחתי, אך ברגע שסיימתי את המדרגות, תחושת רעב נוראית הכתה בי, תחושת יובש בגרון שלא ניתנת לתאר, הרגשתי כי מישהו דחף שואב אבק לתוך גרוני והפעיל אותו על העוצמה המרבית,
הרגשתי כאילו השואב הזה שאב את כל הנוזלים מגופי.
התקשתי לנשום, התקשתי לדבר, נשימותיי היו כבדות וארוכות, נשימותיי בישרו כאילו משהו נורא מתחולל בגופי,
החיוורון שהכה את פניי כאילו זעק לעזרה. אך אני, לא הייתי מוכן לוותר, לא הייתי מוכן לחשוב על העובדה,
שבעוד כמה שנים, אזכר שלא צמתי את צומי הראשון, שנשברתי.
ישבתי לי בחוץ, כגופה, ברגעים הללו נזכרתי בתמונה מבית הכנסת, וברגעים אלו אף התעצמה תמונה זו,
הרגשתי כי אני אחד מהם, התחלתי לחשוב על המון דברים, וברגע אחד, הפסקתי לחשוב, מחשבה אחת עברה בראשי, הרגשה אחת, הרגשתי,כאילו, למרות הרעב, והצמא, למרות החלושה שפקדה אותי, גופי רצה להוציא משהו,
הרגשתי בחילה, כאב ראש וסחרורות, נשימותיי נהיו מהירות יותר ועמוקות יותר, סימנתי לאימי שהסתכלה עליי בבהלה כי אני צריך שתביא לי את הדלי, כי אני מרגיש שאני צריך להקיא, בן רגע הדלי הגיע אליי ואיתו כל בני המשפחה שבאו לראות מה קרה.
ההרגשה התממשה, ובין רגע, ראיתי את שארית הקיבה, שצריך להוסיף,
באמת הייתה מזערית, מושלכת מתוך פי אל הדלי, הייתי בשוק, אני עדיין לא מבין למה,
למה כשאדם רעב כל כך, צמא כל כך , הגוף מעניש אותו ומוציא את שארית האנרגיה שנשארה בו.
לאחר התקרית, הרגשתי אף רעב יותר, וצמא יותר, אמי אמרה לי כי עכשיו, מותר לי לשבור את הצום,
וכי זה בסדר, והביאה לי כוס מים, הסתכלתי על השעון, השעון הורה על השעה חמש, שעה אחת נותרה לצום הזה,
שעה אחת של סיוט, הסתכלתי על הכוס, הכוס שהייתה מלאה באושר, מלאה בדבר כל כך טהור,
דבר שלא הערכתי עד לגיהנום שעברתי, דבר שאם היו מציעים לי מיליון דולר, או אותו, הייתי בוחר אותו, כוס מים.
לא יכולתי לקחת אותה, ידעתי כי אצטער אם אשתה, החזרתי אותה לאימי ואמרתי "אני בסדר".
את השעה האחרונה "ביליתי" שרוע על הספה, מתפלל שזה ייגמר, לא מסוגל לדבר, לא מסוגל לזוז.
הייתי מופתע כי הייתי מסוגל לחשוב, למרות שגם את זה עשיתי בקושי.
לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, נשמע צליל, צליל כל כך קסום, כל כך טהור ויפה, הייתי בטוח כי אני חולם, אך לא,
צליל השופר המבשר על סוף כיפור נשמע ברקע, חייכיתי חיוך כל כך רחב, הרגשתי כל כך מאושר שלא נשברתי,
שעמדתי בזה, שלמרות שהקאתי, למרות שגופי כבר וויתר, עדיין, מוחי ניצח.
לפתע, גל של אנרגיה פקד אותי, קמתי מן הספה, אל השולחן המלא מטעמים, ישבתי, משפחתי הסתכלה עליי,
היה ניתן לראות את המבט הגאה שלהם. לקחתי לגימה,
לגימה מן התה, הרגשתי, את הנוזל עובר בכל גופי, הרגשתי את האיברים רבים על כל טיפה.
המשכתי לשתות, המשכתי לאכול, ואז, שוב, אותה הרגשת בחילה תקפה אותי, יצאתי לבחוץ, אל הדלי האהוב,
ומילאתי אותו, הפעם לגוף היה יותר מה להוציא, ובסיום של המעשה, חייכתי, לא היה אכפת לי ששוב הקאתי,
כי ידעתי שעכשיו אני יכול ללכת לצחצח את שיניי, ולשטוף את פי, ולאחר מכן לחזור לאכול ולשתות כרגיל.
בסופו של דבר, אני ממש גאה בעצמי שלא נשברתי, שהמשכתי לצום, שהמוח ניצח את הגוף,
שהרצון הביס את היכולת, בסופו של דבר, זה היה שווה את זה, כי אף סופר שבעולם,
אף מושרר, לא יכול להמחיש את ההרגשה של השלוק הראשון לאחר 25 שעות של צום.
רק המציאות יכולה.
ציטוט ההודעה
