"הדילמה": כישלון שובה לב
חמש-שש השנים האחרונות היו עמוסות בזוגות גברים, חברים-הכי-טובים, שהתגברו בחינניות על קשיים לא רציניים מדי. משום מה חצי מהצמדים האלה היו בדרך כלל אוון ווילסון, אבל בין אם איתו או בלעדיו, קומדיות הברומאנס היו טרנד מרכזי, שהחל פחות או יותר סביב "לדפוק חתונה" - וסימן אבולוציה של הסלאפסטיק המטופש של אדם סנדלר לתוך סיטואציות ריאליסטיות יותר, עם יומרה מסוימת לשלב גם תמות עמוקות ודרמטיות יותר בתוך העלילה (גם סנדלר שיחק בסוג של ברומאנס, "אנשים מצחיקים" הנהדר של ג'אד אפאטו - עוד במאי קומי חשוב שהשפיע על התפתחות הז'אנר). אבל כל טרנד הוליוודי מתרבה בטור הנדסי עד שהופך צפוף מדי - ואז מת. הדילמה הוא מה שנמצא בעבר השני של הברומאנס. בעוד שהמוסכמה הבסיסית של הז'אנר עד כה הייתה שהחברות עצמה היא בלתי מעורערת וכל השאר לא יציב, כאן החברות לא בהכרח עומדת בכל המבחנים המוצבים לה.
החצי השני של אוון ווילסון ב"לדפוק חתונה", וינס ווהן, מככב כאן לצד קווין ג'יימס ("אני מכריז עליכם צ'אק ולארי"). הרעיון של "הדילמה" פשוט: ווהן וג'יימס הם רוני וניק. כצפוי, חברים-הכי-טובים. ממש בזמן שרוני, המוחצן ויהיר, מתכנן להציע נישואים לחברתו בת' (ג'ניפר קונלי), הוא תופס במקרה את אשתו של ניק, שקיבלה מהתסריטאי במתנה את השם המוזר ג'נבה (וינונה ריידר) מתנשקת עם גבר זר, מה שגורם לו להיקרע בין הדחף לספר לניק לבין החשש מהתגובה שלו (העובדה שהשניים הם שותפים עסקיים העומדים בפני סגירת עסקה גדולה הופכת את התזמון לגרוע במיוחד) - ובמהרה, באופן הדומה במפתיע ל"בעלים ונשים" של וודי אלן, הצרות אצל הזוג המשני בעלילה (ניק וג'נבה) אמורות להיות בעיקר טריגר לזוג הראשי לבחון את בעיותיו שלו.
הסרט שהורג טרנד שלם. טריילר "הדילמה":
זוגיות בהפרעה
אולי הדבר הכי מפתיע בסרט הוא שכיסא הבמאי כאן מאויש על ידי זוכה האוסקר רון הווארד. הווארד הוא במאי עם קריירה משונה, שעשה מאת "נפלאות התבונה" ו"פרוסט/ניקסון" מחד ואת "צופן דה וינצ'י" ואת "כיצד הגרינץ' גנב את חג המולד" מאידך. חוץ מזה, הוא גם היה הקריין היבשושי בשלושת העונות של "משפחה בהפרעה". את "הדילמה" הווארד מביים בדיוק באותה סכיזופרניה שבה מתאפיינת כל הקריירה שלו: האם זו דרמה קומית על התפוררות של מערכות יחסים, מעין "בלו ולנטיין" עם דאחקות? לא, כי למערכות היחסים הזוגיות כאן אין אפילו קצת מהעומק שיש לקשר בין רוני וניק והמשחק של הצלעות הנשיות בהן איום ונורא (במיוחד וינונה ריידר, בלתי נסבלת כאן במיוחד). האם מדובר בקומדיית טעויות? גם לא, כי למעשה אין כאן טעויות: העלילה מתפתחת בדיוק לכיוונים הצפויים. הדבר הרע הזה שרוני נתקל בו ממש עשרים דקות לתוך הסרט ומבלה את השארית שלו בנסיון לשים אותו בהקשר סביר והגיוני הוא בדיוק מה שהוא נראה: אשתו של החבר הכי טוב שלו עם גבר אחר. האם מדובר בקומדיית "צמד" קלאסית? לא, כי למרות שרוני הוא מוחצן ואגרסיבי וניק הוא שקט ומופנם, מהר מאוד נחשפים בשני צדדים נוירוטיים ואנוכיים יותר, ופתאום הם לא כבר נראים כל כך שונים זה מזה.
מי כאן בצד של מי? (מתוך "הדילמה")
הבעיה המרכזית של הסרט היא שרוב הדברים שבהם הוא עוסק פשוט לא מעניינים. כל רגע שהווארד משקיע ביחסים של ניק עם ג'נבה או של רוני עם בת' מרגישים כבזבוז של מה שהיה יכול להיות זמן מסך של ניק עם רוני. באמצע הסרט גם יש איזו חצי שעה שמוקדשת למעקב של רוני אחר הגבר עמו התנשקה ג'נבה, שמעוצבת כמותחן אייטיז זול, עם שוטים תזזיתיים ברחובות חשוכים וברכבות תחתיות ועם פסקול "מלחיץ" שמזכיר יותר מכל את "קוברה" של סילבסטר סטאלון. אבל דווקא ברגעים האלה פתאום הסרט מקבל איזשהו ערך מפתיע, שכאילו לא אמור להיות שם. הרי ההרפתקאות המיותרות שרוני ממציא לעצמו הן בעצם פנטזיה גברית מיושנת, גוועת - משהו אנכרוניסטי. וכאן נחשף במערומיו גם התעלול של הברומאנס, שמייצג בעצם חזרה לערכים מיושנים של חברות בין גברים שמתאימה יותר למלחמות עולם וכיבוש פסגת האוורסט מאשר לעולם העסקי הקליל של גיבורי "הדילמה" ושל גיבורים בורגניים דומים המאיישים את הסרטים האלה. האמירה החכמה והיפה הזאת על הז'אנר בולטת גם בעלילת המשנה שהיא העסק המשותף של רוני וניק. השניים מנסים למכור לחברת רכב המצאה שנשמעת מיותרת לגמרי - מנוע חשמלי רועש במיוחד. הרעיון הוא שלמרות שהוא ידידותי לסביבה, הוא משמיע את הצליל הנוסטלגי של המכוניות האמריקאיות הראוותניות משנות השישים (קדילק, פונטיאק, קרייזלר וכד') - צליל גברי וסקסי, אבל לא מזהם. זוהי אחת מהאמירות הכי כנות שסרט אי פעם העיד על הז'אנר שלו. "הדילמה" מגחיך את הפרדוקס הפנימי של עצמו. הוא קומדיה לא מצחיקה, הוא דרמה לא דרמטית - ועם זאת, הוא אנושי להפליא ואפילו קצת ריאליסטי. כישלון שובה לב.
ציטוט ההודעה
