"סנגור במבחן" – ביקורת סרט
כשאנו הולכים לקולנוע אנו רוצים להתרגש – לחוות מציאות שונה משלנו ולקבל תחושה גדולה – של פעם בחיים. נכון שלא כל הסרטים חייבים לספק זאת בצורה מושלמת ויש סרטים שמנסים, אך לא מצליחים - אך מה עם סרטים שבכלל לא מנסים להצדיק את הבחירה בהם? השאלה הגדולה שנשאלת לאחר צפייה ב"סנגור במבחן" היא האם המציאות המהירה שמחוץ למסך, צריכה לשנות גם את פני הקולנוע והאופן בו אנו חווים סרטים? התשובה היא כן.
הצפייה ב"סנגור במבחן", שקולה לצפייה בעובד מוסך המתקן את מנוע האוטו - שלב אחרי שלב – הכל מאוד טכני, מסודר וברור – בלי החלקה של העובד על הרצפה השומנית, או פיצוץ מוזר מפנים הרכב - שום דבר מרגש באמת לא קורה בסרט וכשמסתיימת העבודה, אנו מוכנים לחזור למהלך החיים שלנו, כאילו לא קרה דבר.
כך גם עלילת הסרט - היא פשוטה ולא ממש מצדיקה הגעת רבים לאולמות הקולנוע שבלאו הכי מתרוקנים.
גם אם אנו מוכנים לקבל סיפור פשוט, היינו רוצים לראות שחקנים טובים שעושים את עבודתם נאמנה ונותנים ערך מוסף לצפייה. מת'יו מקונוהי וריאן פילפה הם שילוב עמום. פרצופיהם היפים אמנם יצליחו למלא מגזיני אופנה ולמכור בשמים יקרים, אך לא מספיקים כדי להרים תסריט בנאלי.
החוסר ב'פאם פאטאל' מורגש (מריסה טומיי לא מצליחה למלא את החלל הזה) וכתוצאה מכך, חוסר האיזון הקיצוני בין המינים מבליט את הבעיתיות הגדולה של הסרט והיא – חיות.
חוץ מ"גיבורי הדגל" (וגם שם הוא היה אחד מתוך חבורה), ריאן פליפה מוכיח מחדש כי הוא מספר שתיים מצויין - אך מה קורה כשמספר אחת (מקונוהי) עסוק בסרט בלקמץ את השפתיים לכדי זווית טובה יותר מקודמתה ודואג להצדיק את תמונותיו השוות במגזינים הלוהטים שמחוץ למסכי הקולנוע? – אנו מתנתקים מהסיפור המרכזי. מקונוהי, שעד היום היה עסוק בלשמר את תדמית הסטאד בסרטי הקומדיות הרומנטיות, לא עובר באופן מוצלח כעורך דין ממולח, מה שיוצר תחושה לא אמינה.
הסרט משחק על מה שסרטים רבים שיחקו לפניו – האם האדם העומד לדין הוא אשם? נשאלת השאלה – האם זה בכלל משנה? ולמה זה נוגע לנו? "סנגור במבחן" הוא סרט ללא רבב, אך כזה שלאחר שיוצאים ממנו התחושה היא ברורה – לא היינו חייבים להיכנס. מי שירצה להעביר שעתיים מבלי לסבול יותר מדי יוכל לעשות זאת בקניית כרטיס - אך האם צריך?
ציטוט ההודעה
אז הדעה שלך על הסרט עברה אלי יפה)
