מהיר ועצלני: למה אנחנו אוהבים לשנוא סרטי המשך?
מהיר ועצבני 5 עוד לא יצא למסכים וכבר מתוכנן סרט שישי בסדרה, סדרת "באטמן" תזכה לעוד איתחול ואם אפשר לפצל סרט לשני חלקים - מה טוב. האם יש סיכוי שהוליווד אי פעם תניח לנו עם סרטי ההמשך האינסופיים?
ג'יימס בונד, הארי פוטר, ג'ייסון בורן – בכירי תעשיית הבידור האמריקאית שוברים מדי יום את ראשיהם בניסיון להבין איך לעזאזל ממציאים מותג מנצח. בקיץ הקרוב תסתיים סדרת סרטי "הארי פוטר", שודדי הקאריביים: זרמים זרים ינסה לשחזר את ההצלחה של הפרקים הקודמים, מעריצי "אקס מן" יחזרו אחורה וייחשפו לגיל ההתבגרות של גיבורי העל באקס-מן: ההתחלה ופיטר ג'קסון ינסה לחלץ את ההפקה התקועה והבעייתית של "ההוביט", מעין המשך לטרילוגיית "שר הטבעות". בינתיים, מעריציו המושבעים של דומיניק טורטו (וין דיזל) יזכו השבוע לפרק נוסף בסדרת "מהיר ועצבני".
הסרט החדש אומנם נקרא מהיר ועצבני 5, אבל מבחינה כרונולוגית מדובר בפרק השלישי בסדרה, שנפתח בשחרורו של טורטו מהכלא אליו נכנס בסיומו של "מהיר ועצבני 4". מבולבלים? לא נורא. ממילא מדובר בנוסחה מנצחת שהכנסותיה המצטברות מאז הסרט הראשון ב-2001 מגיעות לכמיליארד דולר, כך שאין צורך להיטפל לקטנות כמו עלילה או מקוריות. עם סוס מנצח כזה, אין פלא שהמפיק ניל מוריץ ואולפני יוניברסל כבר אישרו שבשנה הבאה נזכה לסרט שישי בסדרה.
כסף מדבר
מגפת סרטי ההמשך אינה תופעה חדשה בהוליווד, אבל נדמה שבעשור האחרון היא הפכה מטרנד לחלק בלתי נפרד מהתעשייה. השאלה האם סרט יזכה להמשך נותקה מההיבט העלילתי או אפילו מהשאלה האם השחקנים והכותבים של הסרט המקורי מעוניינים לקחת חלק בסרט נוסף והפכה להיות נוסחה מתמטית יבשה. אם סרט מסוים הצליח להכניס סכומים יפים והוכתר כרווחי, רוב הסיכויים שהוא יהפוך לסדרה, אפילו אם כל קשר בינו לבין ההמשכים מקרי בהחלט (ומי שימצא קשר עלילתי כלשהו בין "מהיר ועצבני" מ-2001 ל"מהיר ועצבני: טוקיו דריפט" מ-2006 יזכה בשי לחג). כך קרה ל"שודדי הקאריביים", סרט שעלילתו המקורית מבוססת בכלל על מתקן שעשועים מדיסנילנד, "פעילות על טבעית" שזכה להמשכון מיותר לחלוטין, סדרת "צעקה" שחוזרת למסכים עם המשכון רביעי, "אווטאר" שעומד לזכות לשני סרטי המשך – וזו כמובן רק רשימה חלקית.
שלמותו של וין דיזל מובטחת עד לסרט השישי לפחות. "מהיר ועצבני 5":
בניגוד לנטייה המקובלת להתלונן על העצלות של הכותבים ההוליוודיים ועל הנוסחתיות של הסרטים, כדאי להסתכל דווקא על ההיבטים החיובים של ההמשכיאדה. קודם כל, בשנים האחרונות הוליווד העלתה לדרגת אמנות את תופעת ה"פריקוול" – סרט המשך שעלילתו מקדימה את האירועים שכבר ראינו בשאר סרטי הסדרה (למרבה הצער, טרם נמצאה מילה עברית מתאימה לתופעה מאחר ו"קדימון" היה אמור להחליף את "טריילר"). באופן מפתיע, הפריקוול התגלה כלא פחות מהברקה. בזכות חזרה לשורשיהם של גיבורים מוכרים, דמויות כמו באטמן או וולברין נטענו במשמעות ועומק פסיכולוגי שנדיר לראות בקולנוע המיינסטרימי. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן העבודה של כריסטופר נולאן, שלקח את סדרת "באטמן" מהבור הטראשי אליו זרק אותה ג'ואל שומאכר, פשוט איתחל אותה והפך את באטמן מיורש צעיר של אימפריית מיליונים לאדם מורכב שרדוף על ידי טראומות מילדותו ומנסה לאזן בין תחושת הצדק שהורישו לו הוריו למשיכתו לצדדים אפלים יותר בקיום האנושי - בקיצור, יישר קו עם הגרסה הבוגרת יותר של הקומיקס (שאחראי לה, אגב, פרנק מילר - יוצר "סין סיטי"). אחרי שלקח הפסקה עם "התחלה", נולאן ישוב לסדרה עם סרט נוסף שיעלה לאקרנים ב-2012. מיד לאחר מכן מתוכנן איתחול נוסף.
בקיץ 2012 ברוס ויין ייאלץ להילחם לא רק בנבלי גות'אם, אלא גם בפריקוול נוסף בסדרה המצליחה "אקס-מן". אחרי ההצלחה של "וולברין" מ-2009 מפיקי הסדרה המצליחה החליטו לפתח טרילוגיה חדשה שתתמקד בדמויותיהם של וולברין, דדפול, צ'ארלס אקסבייר ואריק לנשר. יש לקוות שהטרילוגיה החדשה תהיה מוצלחת יותר מהטרילוגיה הבעייתית של "מלחמת הכוכבים", במסגרתה ג'ורג' לוקאס ניסה לשחזר את ימי תהילתו באמצעות שלושה פריקוולים שהתקשו לשחזר את הגאונות והקסם של הטרילוגיה המקורית.
חברי ילדות
בנוסף לפוטנציאל של הפריקוולים, המשכונים מאפשרים למעריצים "לגדול" לצד סדרות הסרטים האהובות עליהם ולהעמיק את הקשר הרגשי בינם לבין הדמויות. הוליווד מנצלת את הנטייה הזו ביד גסה כדי לסחוט את הלימון מכל מותג אפשרי ולייצר העתקים עלובים של המקור (ורק מי שגדל על "הסיפור שאינו נגמר" וראה את "הסיפור שאינו נגמר 2" יכול להבין את גודל התסכול והאכזבה מסרט המשך שמבייש את נעוריו), אבל לפעמים ניתן לשאוב לא מעט סיפוק מהידיעה שבקרוב פרודו (אלייז'ה ווד) יחזור לחיינו, באטמן ישוב להציל את גות'אם והארי פוטר יתייצב לקרב אחרון מול כוחות הרשע.
במובן זה הקולנוע העכשווי מציע חוויה שמטשטשת את ההבחנה בין קולנוע לטלוויזיה - והפעם מהצד של הקולנוע. במקום לעקוב אחרי מדי שבוע אחר טוני סופרנו או דון דרייפר, אנחנו עוקבים מדי שנה אחר הארי פוטר ודומיניק טורטו. סדרות שמתפרשות על פני שנים ואפילו עשורים מאפשרות לנו לגדול לצידן ולפתח הסתכלות ביקורתית על דמויות שפעם הערצנו. כמו תמיד, נוסטלגיה משחקת כאן תפקיד מרכזי, וקאמבק של שחקני עבר תמיד מעורר ריגוש מסוג מאוד מסוים, כפי שתעיד ההתרגשות שאחזה בצופי "שליחות קטלנית: התעוררות" כאשר פניו של ארנולד שוורצנגר נראו על המסך לכמה דקות.
כולם כבר יודעים שפניו של שוורצנגר פשוט הולבשו על כפיל, נכון?
אבל אם סרטי המשך הם בעצם תופעה חיובית, למה אנחנו אוהבים כל כך לשנוא אותם? הבעיה העיקרית היא שלמרות הפוטנציאל לשפוך אור חדש על יצירה מוכרת ולהעמיק את ההיכרות עם דמויות שאהבנו, לא מעט המשכונים בכל זאת מביישים את המותג המקורי. קשה להשתחרר מהתחושה שהם נעשו אך ורק כדי לנסות לשחזר את ההצלחה הקופתית. בניגוד לסדרות סרטים שמבוססים על אפוסים ספרותיים כמו "שר הטבעות", "הארי פוטר" וסדרת ספרי "דמדומים", נדמה כי חיינו היו ממשיכים כסדרם גם בלי "לילה מוטרף במוזיאון 2", "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 3".
בסופו של דבר, המעריצים המושבעים ישמחו לבלות עוד שעה וחצי במחיצתם של וין דיזל, גל גדות ושות'. כמו צפייה בפעם המאתיים ב"סיינפלד", לפעמים נחמד להיזכר בדמויות שאהבת. כל עוד סרטי ההמשך טפטפו על המסכים, הכל היה בסדר. הבעיה מתחילה כשהגשם הופך למבול ומציף כל אפשרות לעשייה קולנועית מקורית יותר, כזו שתמציא דמויות שיכבשו את ליבנו ולא תנסה למכור לנו שוב שאריות מחוממות של הדמויות שכבר הספקנו לאהוב.
ציטוט ההודעה
