בושה
דבר ראשון לכל ההנהלה וזה,
אין פורום שמתאים לדיון הזה לא מתבגרים ולא אימון אישי וקואצ'ינג
וחוץ מזה, דיון פורה ומעמיק לא יזיק אחת ל.. לפורום דיבורים.
אז ככה..
מידי פעם אני נכנס לשיחה עמוקה עם חבר או חברה..
ולעתים עולים נושאים יפים, על אהבה על מוסר ערכים ושאר ירקות.
וכל פעם שעולה הנושא של "חברים אמיתיים איך אפשר למדוד.. איך אפשר לזהות.."
תמיד מגיעים לאותה נק' - לאותה מסקנה.
חברים אמיתיים נמדדים בשעת צרה - כשלאדם עצוב וכואב, שהוא נמצא בשפל המדרגה, שהוא נראה זוועה ומתנהג מסריח
כל החברים המזוייפים עושים פרצוף ארוך ומגעיל, ומזניחים אותך
ורק החברים האמיתיים נמצאים לידך, אוכלים איתך גלידה יושבים מדברים איתך נותנים כתף
מכריחים אותך לצאת למסיבה כזאת או אחרת מכריחים אותך לצאת לים בשבת ומנסים להחזיר אותך לקו הישר.
האמנם?
לאחרונה דווקא גיליתי הארה מצד הסופר פאולו קואלו. (עזבו לא משנה.. סופר..)
לטענתו - החברים האמיתיים הם אלה שנמצאים בשעה שאתה שמח, בשעה שקורה לך משהו טוב.
הוא טוען שדווקא החברים השקריים הם אלו שמופיעים רק ברגעים הקשים עם אותו פרצוף מסריח של "אני משתתף בצערך"
בעוד שלמעשה הסבל שלנו משמש אותם כדי לנחם אותם בחייהם האומלליים.
ואני לא טוען לא ככה ולא ככה.
אני דווקא טוען שהחברים האמיתיים נמדדים על פי כמות החוויות שהן עברו איתך בחיים.
הן אם החוויות הן רעות או טובות..
הן אם זה לשמש לך כתף תומכת למרות שהם בעצמם שמחים עד הגגף
או אם זה דווקא לשמוח איתך על משהו טוב שקרה לךלמרות שמשהו ממש לא טוב קרה להם.
ציטוט ההודעה
