נכתב במקור על ידי
משתמש אנונימי
אני חייבת לפרוק מה שעל הלב ותגידו לי מה דעתכם.
מעכשיו אני מבקשת- אם אין לכם דברים בוגרים להגיב אל תגיבו!
אני וחבר שלי שנה וכמה חודשים ביחד.
הוא בן 20 ואני בת 18.
אני אתחיל מההתחלה- בתחילת הקשר לא היינו כאלה אוהבים פשוט נמשכנו אחד לשנייה ומפה זה התגלגל, הוא לא התנהג אליי יפה בכלל זלזל בי, לא עניינתי אותו בקיצור התעלם ממני (גם הוא לא כזה עניין אותי).
המשכתי להיות איתו ביחד כי הרגשתי אליו משהו וקיוותי שזה התפתח למשהו מדהים, באמת זה קרה, עברו כמה חודשים וכמו כל זוג יש את הריבים והוויכוחים שלו.
התחלתי לראות שהוא באמת אוהב אותי, דואג לי, מכבד אותי..
כן היו לנו ריבים, הייתי בוכה כי הייתי נפגעת (אני מאוד רגישה והוא בכלל לא!)
התמסרתי לו (נתתי לו גם את גופי וגם את אהבתי).
הכל המשיך מצויין עד לחודשיים האחרונים בערך, אני מרגישה שהוא כבר לא כזה אוהב אותי, אני בוכה המון והוא פשוט לא מבין.
הוא אומר שאני ילדה קטנה ובכיינית שאני מאוד מאוד רגישה והוא לא יכול לסבול את זה כבר.
אני לא אומרת שאני תמיד צודקת נכון אני גם מתנהגת ילדותי לפעמים ורבה איתו על דברים טפשיים אבל אני אחרי זה מבינה ובאה להתנצל.
בזמן האחרון אני לא מפסיקה להיפגע ממנו ואני רק בוכה ועצובה, אני כ"כ אוהבת אותו ואני לא רוצה להיפרד אבל תמיד שאנחנו רבים במקום שהוא יתן לי סיבות להישאר הוא נותן לי רק סיבות ללכת.
אני רגישה ואני צריכה המון שומת לב הוא מנסה לתת לי כמה שהוא יכול אבל מצד שני הוא גם פוגע בי, שהוא פוגע בי ואני בוכה הוא חושב שאני ילדה קטנה ורגישה ושאני בוכה על שטויות, מה שהוא לא מבין שהדברים שאני בוכה עליהם מפריעים לי ופוגעים בי.
אני באמת מנסה להעביר את הריבים שלנו כמה שיותר אבל אני לא מסוגלת כי זה נשאר לי בלב ובבטן ואני מעדיפה להגיד לו אותם מאשר "להיחנק" עם עצמי.
אני תמיד מדברת איתו על מה שיושב לי בלב ועל מה שפוגע בי.
בקשה אל תגיבו שטויות כי זה ממש חשוב לי, תודה מראש..
למבינים בלבד!
ציטוט ההודעה
