בן אדם! התעורר! הקב"ה "מחייג" אלייך!
כך סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א:
כ"ה אלול. ימים ספורים לפני התקדש יום הדין. הרב ברוך מדן יוצא מבית- הרפואה "תל השומר", שם ביקר כמה חולים ומתכונן לנסוע אל הנגב בו הוא מתגורר.
השעה הייתה אחת- עשרה בלילה. לפתע הוא שומע מישהו קורא לו.
אחות יוצאת מהבנין המרכזי ומסמנת לו בידיה שיבוא בדחיפות.
"באחת המחלקות שוכב יהודי חרדי במצב קשה מאוד, ממש ברגעיו האחרונים, ואיש לא נמצא לידו. כדאי שתהיה שם בעת יציאת הנשמה".- מציעה האחות.
מצווה שכזו לא מוצאים כל יום, וכיוון שיום הדין הנורא עמד בפתח, קפץ הרב מדן על המצווה וניגש אל היהודי ההוא.
"ש.גלס", כך היה מודפס באותיות קטנות בשלב הקטן שלפני המיטה, בה שכב יהודי קשיש מאוד, רזה, כחוש ומראהו נורא. ידיו הדקיקות אחזו בספר תהילים, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.
"שאלתי אותו",- מספר הרב מדן- "יש לך אישה?"
להפתעת האחיות והצוות הרפואי שהיה לידו, פתח האיש את פיו והשיב: "לא. אין לי אישה".
"וילדים יש לך?"
"לא. אין לי ילדים".
"יש לך קרובים?- ממשיך לשאול הרב מדן.
והזקן משיב:" יש לי קרוב אחד, שאיתו אני מדבר עכשיו...." ומצביע על ספר התהילים. "אל תפריע לי לשוחח איתו. לך לעסקים שלך ואל תפריע לי..."
ברגעים הבאים התדרדר מצבו הרפואי של החולה יותר ויותר והוא עמד לפני יציאת הנשמה. פתאום הוא פתח את פיו בשנית, וסגנון דיבורו השתנה מן הקצה אל הקצה.
"בעצם, למה אמרתי לך שאין לי ילדים? יש לי! יש לי בן אחד ושמו דוד. דוד היקר שלי..."- החל הישיש לספר ועיניו נמלאו דמע. הוא מדבר אל בנו בלשון נוכח, כאילו הבן- יקיר נמצא עתה לידו.
"דוד אהובי, שלחנו אותך לחיידר, ואתה- היית מתמיד גדול, ואפילו בהפסקת הצהריים המשכלת לשקול על תלמודך. אימא הייתה מבקשת ממך שתלך קצת לשחק, או שתישן קמעה ותאגור כוחות, ואתה היית מבקש ממני: אבא, תגיד לאימא שאני רוצה ללמוד. זו היא שאיפתי היחידה בחיים". בכיתתך למדו "אלו מציאות", אבל אתה רצית עוד ועוד, והחילות ללמוד לבד גם מסכת סנהדרין..."-
והקשיש מתחיל לנגן בערגה "דיני ממונות בשלשה"...
"היית רק בכיתה ב' וילדים מכיתה ז' באו לשאול אותך שאלות. המלמדים ניבאו לך עתיד מזהיר, עדיו לגאון, אמרו עליך תמיד.
עש שהגיע היום שבו הפכת את עורך.היית בן עשר. חזרת לאכול ארוחת צהריים ממטעמיה של אמא, ובדיוק אז הגיע טלפון מהרופא המשפחתי, שביקש ממני להגיע אליו באופן מיידי. פניה של אימא חוורו. עוד בטרם הספיק להגיש לך את האוכל, הלכתי עימה למרפאה ואתה ישבת ולמדת, רעב וצמא.
כשחזרנו מהרופא, אמא נגישה אליך, חיוורות כולה, מנשקת אותך וכבר לא אמרה לך ללכת לישון או לשחק. "דוד, תלמד עוד ועוד. אני חולה. תתפלל עלי. אני צריכה לנסוע לטיפולים בחו"ל.
ואתה ילד קטן, מלא אמונת-תום, מבטיח לה בדמעות: "אמא, אל תדאגי! אלמד תורה ואתפלל עליך ואת תחזרי מהר בע"ז".
וחזרת מיד אל דף הגמרא.
אימא נסעה. אני נשארתי איתך כאן בארץ עבר חודש.
הרופאים באמריקה דיווחו לי שמצבה מחמיר. ויום אחד צלצל הטלפון.
לא היה לי, בעלה, אומץ להרים את השפופרת. אתה דוד בני, ניגשת אל הטלפון ושמעתי אותך זועק אל תוך השפורפרת: "אמא! אני רוצה לגלות לך סוד. את נתת לי- כשהיית כאן לידי- את הכוח להמשיך ללמוד. התנהגת אלי כמלאך. כשקראת לי לבוא לאכול ראיתי שאכפת לך שיהיה לי כוח ללמוד... אמא- בלעדייך לא אוכל ללמוד. אמא, אני רוצה שתבטיחי לי שתחזרי בתוך חודש"...
ואמא הבטיחה.
ודוד למד בחודש הבא יותר חזק. הוא היה משוכנע שאמא שלו תחזור בתחום החודש.
ביום השלושים דוד חזר הביתה מהחיידר והיה בטוח שאמא הגיעה.
והיא הגיעה.
מכונית של חברה קדישה הביאה אותה....
הדוד מאמריקה הוציא את המיטה, ונשק לדוד הקטן, אך אוי, עיניך שהיו תמיד מלאות חיים התחלפו בעיני יובש. באותו רגע כמו שכחת את כל הגירסא דינקותא, את אהבת השם שפיעמה בך, את האמונה שיקדה בליבך, וזעקת :" אמא! הרי הבטחת לי שתחזרי!
ככה לא חוזרים!"
כבר בעת אמירת הקדיש היית אדיש. אמרת אותו בקרירות.
ומאז השתנית לחלוטין. לא החלפת מילה עם אף אחד. הפסקת להתרכז בשיעורים בחיידר, הגמרא כבר לא עניינה אותך, שערותיך גדול פרא.
ואני אביך, לא יכולתי לסבול את השינוי המבהיל שחל אצלך.
גערתי בך, צעקתי עליך, הכיתי אותך אולם אוזניך היו אטומות.
יום אחד הבטחת לי שתשתנה- ואל קיימת. תפסתי אותך מתרועע עם חברים שפרקו עול מצוות וצעקתי לך: "שקן! הרי הבטחת שתחזור בתשובה!"
ואתה, הרמת שתי עיניך ושאלת: "אסור להיות שקרן? גם אמא שיקרה!... היא הרי הבטיחה לי שתחזור ולא חזרה. בלי אמא אני לא יכול ללמוד תורה."
מצבך התדרדר עד שלא יכולתי לראות אותך יותר עם פנים שכאלו ואסרתי עליך לבוא הביתה...
את כל הדברים הללו סיפר הקשיש שהיה על דוי ב"תל השומר" לרב ברוך מדן.
"ילד רשע היה לי". הוא נשמע כמי שמסכם את הדברים,
אבל לפתע כמו חזר בו הזקן מכל הדברים שמאר, החליף את נימת קולו ולהפתעת הכל צווח ואמר:
"דוד, אתה לא פושע! הינך ילד קדוש! אני הוא זה שחטאתי נגדך. לא הבנתי אותך. לא ירדתי לרוחו של ילד יותום ואומלל שאיבד את אימו, וגם את החשק ללמוד והורדתי אותך עוד יותר..."
הזקן התחיל לנגן "דיני ממונות בשלושה" בהתרפקות ובגעגועים שאין כמותם.
"דוד, מקום שאני אמלא את המקום של אימך ואשמש לך כאב וכאימא גם יחד, התאכזרתי אליך. דאגתי לעמי. הייתי במצב נורא אחרי פטירתה של אשתי, ולא ידעתי כיצד עלי להתנהג איתך. בני היחיד, אני רוצה לדבר איתך, דוד כדי שתדע שאתה בן שלי. ואתה הצדיק ואני ה...
"אני הרסתי אותך במו ידיי, ועכשיו אני רוצה לבקש ממך מחילה".
הקשיש ביקש שיגישו לו את הטלפון והחל לחייג, השעה הייתה 23:57.
החולה מתקשר אל בנו, והטלפון תפוס.
ובארצות הברית, עומד דוד, היהודי שהתנהג כגוי כמור, התחתן עם גויה, רח"ל, והביא לאביו חמישה נכדים גויים, ומדבר בטלפן עם סוחר יהלומים. הוא עצמו איש עסקים מצליח, עשיר כקורח, ולקראת יום הולדת של אשתו הגויה הלך לקנות לה יהלום ענק, שנדירים כמותו בעולם היהלומים בכלל.
בשיחת הטלפון הזו הוא התווכח עם הסוחר על המחיר. מדבר ומדבר, השיחה התארכה- והאבא כבר כמעט והתייאש מלהשיגו.
הוא מחליט לחייג פעם נוספת. מקיש על שלושה מספרים בלבד ונשמתו עולה ליוצרה, ללא אמירת קריאת שמע, ללא וידוי.
הרב מדן נוטל את השפורפרת ומנסה לחייג למסר של הבן בארה"ב, והנה עכשיו כבר פנוי.
השפופרת הורמה בצד השני. דוד היה על הקו.
"הלו, אי אפשר לדבר איתי עכשיו. סגרתי את המשרד. נדבר מחר!- נשמע הקול.
"אני מדבר עם דוד גלס? כאן מדברים מארץ- ישראל, מבית- הרפואה.
ברצוני להודיעך שאביך נפטר. ההלוויה תיערך בעוד עשרים וארבע שעות".
מעבר לקו נשמעה נימה של זעזוע כבד.
דוד הגיע להלוויה. בסתר ליבו, כך התברר, נשמרה פינה חמה לאביו. מיד עם נחיתתו בארץ סר לבית הרפואה, אל מיטת המת.
הרב מדן עדיין היה שם.
"תגיד לי,"- הוא שואל את הרב מדן- "אבא למד גמרא לפני שהוא נפטר?"
ומפיו של הבן היהודי- "הגוי" נשמע ניגון של גמרא, עם כל עומק הגעגועים- "דיני ממונות בשלושה". והקול, כקולו של ילד שזה עתה החל ללמוד..."במשך כל שנותיי לא שמעתי געגועים כה אדירים ללימוד גמרא..." - מעיד הרב מדן.
כוחה של גירסא דינקותא שאינה נאבדת לעולם.
"אביך לא למד גמרא לפני שהחזיר את נשמתו".- השיב לבן.
דוד מנסה בשנית: "הוא התפלל לפני שנפטר?" וקולו בוקע ברסיסי תפילה שזכר מימי ילדותו.
הרב מדן מעיר שוב: "לבד מתפילתו הכוספת של רבי שמשון (פינקוס) בנעילה, לא שמעתי קול מתגעגע לתפילה יותר מזה שהיה לבנו של הנפטר, שכבר לא זכה דבר מיהדותו במאומה. לא האמנתי שלגרסא דינקותא יש כוח אדיר- ממדים שכזה!"
"הוא גם לא התפלל"- אמר הרב לבן.
"גם לא אמר "שמע ישראל?"- התעניין הבן בפליאה.
"אבא שלך לא קרא את "שמע", לא התפלל ולא למד לפני שנפטר.
הוא דיבר עליך, ורק עלייך!!! המילים האחרונות שלו היו אודותיך.
הוא התקשר אליך לאמריקה" אמר הרב מדן.
"אבא ניסה להתקשר אלי? מתי?"
"ב- 3 דקות לפני 12".- הייתה התשובה.
דוד שמע והתחלחל כולו. באותה דקה הוא היה עסוק בשיחת טלפון ען סוחר היהלומים והתכווח על המחיר.
לאט לאט הוא תפס את שקרה. ואז.............
הוציא מכיסוי את היהלום שקנה לאשתו הגויה, יהלום ענק שסינור בגווניו את כל הנוכחים- והשליכו ארצה!
ואז הוא רכן על אביו המת וצעק באידיש: "טאטיל'ע, אבא שלי...
אילו הייתי יודע שאתה בטלפון... אילו ידעתי שאתה על הקו,
הייתי זורק את היהלום הצידה ומדבר איתך!
"אבא"! אני רוצה לשמוע את קולך. אבא, תשיר לי משהו. תשיר לי שירים על אהבת תורה ויראת שמים, שהיית שר בבית, בליל שבת ליד השולחן. תשיר, תשיר. אני רוצה לשמוע, אבא אתה עבורי היהלום היקר בעולם.
תנגן לי פעם אחרונה "דיני ממונות בשלושה..
אבל אבא כבר לא ניגן.
הבה נבחן את עצמו, הקב"ה מחייג לאינו לעיתים מזומנות ומבקש:
"אנא בניי, אני רוצה לדבר איתכם, להודיע לכם הודעה דחופה!"
הכתובת על הצג מראה את המספר, זו שיחה מזוהה ואנו, לצערנו, משאירים את הקב"ה ב... "ממתינה" כי אנו עסוקים בשיחה אחרת בנושא אחר ולא תמיד עונים מיד.
ולא עוד אלא שלמחרת אנו אף מרחיקים לכת ומכבים את המכשיר והמתקשר מהעבר השני-
הקב"ה- מקבל מענה "המנוי לא זמין"..
אוי! אם היינו יודעים מה הקב"ה רוצה להודיענו היינו מחכים ומשוועים ל"צלצול הטלפון" הנכסף. על כן, יהודי יקר, שים לב לאיתותים שהקב"ה שולח לך ואנא אל תחכה לצלצול נוסף, לניסיון נוסף, לקושי נוסף.
לחץ על המקש והשב מיידית!!!!
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי 000m
