טוב... בערך שנתיים החלטתי שאני רוצה להיות הכי קרבי שיש
רצתי המון באמת שהמון, השתתפתי בתחרויות והתחלתי להשתפר בזה. עד השלב הזה המצב החברתי שלי היה בסדר כזה... הכרתי את הפיקאפ, ועם שתי חברים טובים שלי התחלתי לצאת ולהכיר עוד אנשים ובנות. היינו שותים מארגנים מסיבות ענקיות. משם הכרתי אחת ונהיינו חברים במשך כמעט שנה. בהתחלה הייתי תמיד יוצא עם החברים ואיתה אז נהננו ועשינו כיף אבל בהמשך ראיתי שאני לא רוצה יותר לצאת איתה ועוד 10 חבר'ה כי זה לא הולך אז התחלנו לצאת לבד... בתקופה שנהיינו חברים הייתי מתאמן הרבה וקורע תתחת והכל. עם הזמן הייתי מפספס קצת אימונים אבל בכל זאת שומר קצת על כושר.
יום אחד הרגשתי כאבים חזקים ברגל. הלכתי לרופא והוא אמר לי שיש לי איזה שבר ברגל. היא עצרה לגמרי את כל הכושר שהיה לי ודפקה לי את האימונים(מה שכן קיבלתי זה כוח מנטלי)
בנתיים היתי רב עם החברה הרבה מאוד והחלטנו שהגיע הזמן להפרד. לא שכבנו. הרגשתי בזמן הזה שטיפה התנתקתי מהרבה חברים חוץ מהחבר הטוב אחד שאחד נטש אותנו.
היה לי די קשה הפרידה, היתי בוכה הרבה אבל קיבלתי את זה מחקתי אותה מכל מקום אפשרי שאני לא יראה יותר את הפנים שלה...
הגיע הגיל והגעתי למיון ורציתי להגיע ליחידה מובחרת. הלכתי למיון ולא התקבלתי. בדרך חזרה כמעט נשברתי וקיבלתי את זה ממש קשה. חוויתי בתקופה הרבה אכזבות גם של החברה וגם של עבודה אז אחרי המיון הייתי די גמור.
אחרי זה היה לי קשה. פתאום קשה לי להסתגל וקיבלתי איזה ג'וק בראש שאני לא מספיק בחברה. התחלתי להתבודד והייתי יוצא פעמיים בחודש בערך ורק רץ בים פה ושם.
חברים שלי פתאום לא אהבו אותי כמו פעם, רובם נעלמו וחלקם פתאום נהיו אדישים ומצאו את החבורה שלהם בזמן ששלי התפרקה לגמרי כבר...
בקיצור אחרי כמה זמן החלטתי שאני לא מוותר, היה לי יום שדה ואמרתי שחייב ללכת. כשהגעתי התחלנו ריצות והבעיה ברגל עצרה אותי ולא יכולתי להמשיך לתפקד. שוב חזרתי באוטובוס, מבואס מהחיים בלי חשק לחיות...
תקופה ארוכה ומשעממת עברה, למדתי לנהוג, טסתי לחו"ל, ידעתי אכזבות, אשליות, קשיים, חומות ואמונות סופר מגבילות, קשיים חברתיים והייתי חוזר שבור כי אני פשוט סותם תפה ולא מתקשר עם אנשים וזה הורג אותי כי מבפנים אני כן בן אדם שאוהב לדבר.
בקיצור אחרי תקופה קשה עברתי טסט, היתה לי חברה וחוויות שונות. הייתי בגיבוש ועברתי אותו ליחידה מעולה שרציתי להגיע אליה. הרגשתי בעננים
סוף סוף אני מצליח קצת. שבריר קטן של הצלחה בזמן הזה פשוט הרגיש לי כל כך טוב...
טיפה התאפסתי על עצמי אבל אני עדיין מלא בפחדים חששות ובעיקר חומות ואמונות מגבילות שאני לא מספיק טוב, שהחברה מתנהגת אחרת ואני לא בעיניינים, שאני לא מצליח לשמור קשר עם אנשים באופן קבוע.
אני עדיין בתול אבל אני מכבד את זה כי פספסתי את זה בשביל משהו אחר שרציתי וזה המקום שלי בצבא. לפעמים כדי להגשים חלומות צריך לאבד ולפספס כמה דברים.
בכל זאת המצב בסדר עכשיו אבל הייתי רוצה שיהיה יותר טוב. מי שרוצה שיקרא זה סתם פריקה שהייתי צריך להוציא